מנחת עני נו

המדרש כפשוטו שלבני אדם הלחם בא מן הארץ ע"י צמיחת התבואה מן הארץ והמים בא מלמעלה ע"י הגשם יקשה מה שאמר והקב"ה אינו כן הלא הוא המוריד הגשם מן השמים והמוציא לחם מן הארץ אבל רצה המדרש להורנו כי אם מנהג ומפרנס הקב"ה הבשר ודם על דרך הטבע בגשם מן השמים ובלחם מן הארץ ביראיו הדבקים בו ובתורתו מפרנס גם גופם בפרנסת רוחני נגד דרך הטבע כאשר הראה בבאר ובמן בבאר שנאמר עלי באר שזה מדבר בעוסקי התורה כמו דכתיב באר חפרוהו שרים במחוקק במשענותם וכמו שדרשו רז"ל בבבא בתרא וממדבר מתנה שמי שמשים עצמו על התורה כמדבר ניתן לו במחנה וכו' והלחם שבא מלמטה נתן מן השמים להדבקים בהקב"ה ואף שהי' רוחני היו מתפרנסים בו גם גופנית

ולא עוד אלא שבמן עצמו היו מדרגות בין אשר דבקו פחות או יותר בתורה כאשר בפסוקים תהלים ע"ח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשובע ויש לדקדק הכפל וימטר עליהם וגו' ודגן שמים וגו' הלא היא היא וגם בפסוק השני כפל לחם אבירים אכל איש ושוב צידה שלח להם לשובע אבל יפורש ע"פ מה דאיתא בילקוט פרשת בהעלותך בפסוק שטו העם ולקטו כתיב לחם וכתיב עוגות וכתיב וטחנו ברחים הא כיצד לחם לצדיקים ולבינונים עוגות ולרשעים וטחנו ברחים והענין שיש ב' מיני אכילה יש אוכל מפני שנהנה באכילה ויש אוכל מפני שהכרח הוא לו לשבוע למען החיות נפשו וזו מדת הצדיקים כדכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו וכמדרגות האלה אכלו ישראל המן הצדיקים אכלו אותו כמו שירד מבלי הכנה אחרת מפני שהי' די להם לשבוע והבנונים רצו ליהנות גם במראה האכילה ועשו ממנו עוגות ולפחות מהם שנתכנו בשם רשעים לא די להם גם זה אלא להם הי' נראה המן כדגן הארץ וטחנו ברחים או דכו במדוכה כמו שטוחנין החטים וזה פירוש הפסוקים וימטר עליהם מן לאכול בזה היו שווין אבל בקבלת המן לא היו שווין כי להפחותים ודגן שמים נתן למו להם הי' כמו דגן שצריך הכנה לאכול ולשבוע ממנו אבל לחם אבירים אכל איש החשובים הנקראים איש להם הי' המן מאכל רוחני אשר על כן נקרא לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו כמו שדרשו רז"ל ולהם צידה שלח להם לשובע כי הם לא בקשו רק לשבוע כדכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו ולזה הי' להם צידה

והנה במה שבארנו בהקדום שמחסד הקב"ה לעורר בנסיו גם התקוה על נסים הבאים ע"ד מה דכתיב מגיד מראשית אחרית יבואר מה דאיתא במדרש רבה פ' וישב וישנאו אותו רשב"ל בשם ראב"ע לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם עכ"ל ולבאר מדרש תמוה הלזה נקדים ביאור למדרש תמוה הובא בילקוט תהלים קי"ד מה לך הים כי תנוס בשעה שאמר לו הקב"ה למשה ואתה הרם את מטך וכתיב ויט משה את ידו התחיל הים עומד כנגדו אמור לו משה בשם הקב"ה ולא קבל הראהו המטה ולא קבל עליו משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהי' לו שתי גנות זו לפנים מזו מכר את הפנימית בא הלוקח לכנוס ולא הניחו השומר אמר לו בשם המלך ולא קבלו עליו הראהו הטבעת ולא קבל עליו עד שניהג המלך ובא התחיל השומר לברוח כך משה בא ועמד על הים אמר לו בשם הקב"ה ולא קבל עליו הראה לו המטה ולא קבל עליו עד שנגלה הקב"ה כיון שנגלה התחיל לברוח שנאמר הים ראה וינוס וכו' אמר לו מה לך הים כי תנוס אמר לו לא מפניך משה אני בורח אלא מלפני אדון חולי ארץ עכ"ל והוא תמוה בפרט מה ענין המשל מב' גנות זו לפנים מזו ועור איך אפשר שממה שהטה משה ידו לא הועיל הרי כתיב ויט משה את ידו וגו' ויבקעו המים עוד יש לדקדק אם אמנם הנטית המטה לא הועיל עד שנגלה הקב"ה לאיזה צורך צוה למשה נטה את ידך על הים ובקעהו כיון שזה לא הועיל להבקע גם יש להבין הסתירה בפסוקים דבתורה כתיב ויבקעו המים וכתיב נערמו כמו נד נוזלים ובתהלים כתיב הים ראה וינוס הרי הבקיעה אינה ניסה רק נערמו המים ועמדו במקומם כמו נד גם יש להבין לאנה נס הים הלא גבול שם לו לבל יעבור ולהבין כל זה נאמר כבר אמרו רז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה שמשמרו ומגדלו וכל שכן להנבראים הגדולים שיש להם מלאכים גדולים ששומרים אותם וגם לים יש שר שנקרא בלשון רז"ל ל שר הים הוא השומר אותו ומושל בו ובכל מקום שנמצא בדבריהם ז"ל שהדומם מדבר דבר כוונתם על השר המושל על הדומם ונקרא השר בלשון הכתוב בשם הדומם כמו שדרשו על מה שאמר המלאך למנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי שהמלאך נקרא על שם שליחותו ועל כן כשהקב"ה פוקד על מה שבארץ פוקד בתחלה על השר הממונה על זה כמו שאמרינן סוכה ס"פ ב' על הפסוק יפקוד ד' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה. וזה הוא מה שממשיל המדרש לשני גנות שנמכר הפנימי ולא החצון שהים הנשמר הוא הפנימי והשר השומרו הוא החצון

ובזה. נבא לביאור המדרש שהוקשה לו סתירת הכתובים שבתורה כתיב נטה ידך על הים ובקעהו ובתהלים כתוב מה לך הים כי תנוס וגו' מלפני אדון חולי ארץ בתורה כתיב ויבקעו המים וכתיב נצבו כמו נד נוזלים ובתהלים כתיב