מנחת עני מו

רבקה רחל ולאה שהשתדלו ג"כ להיות להם בנים ובמצרים הי' זה צורך גדול שלקבלת התורה הוצרכו ישראל להיות ששים רבוא כדאמרינן ביבמות ולכן זכות האבות לבד לא הי' מועיל רק להקדים הגאולה טרם כלות ארבע מאות שנה אבל בתנאי שיהיו ישראל ששים רבוא לקבל התורה אבל זכות האמהות עמדה לנשים צדקניות במצרים שנתברך השתדלותם לילד בנים רבים למהר מספר ישראל לס' רבוא וזה מה שפירש התנא מדלג על ההרים בזכות אבות שזכות איו"י גרם שנגאלו טרם כלות ארבע מאות שנה ושדילג הקב"ה על הקץ אבל שנמהרו להגאל שהוא לשון קפץ זה נעשה בזכות אמהות כאשר ביארנו

וע"פ הדברים האלה יש לבאר ענין האותות שנתן הקב"ה למשה שנאמר ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד' וגו' וצוה לו הקב"ה לעשות האות בנחש ובצרעת ונאמר והי' לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והי' המים אשר תקח מן היאור והי' לדם ביבשת וכבר ביארו המפרשים זה בכה וזה בכה למה הוצרך שלשה מופתים האלה ולמה אם לא יאמינו לאות הראשון יאמינו לאות האחרון ואיך יהי' בטוח שאם לא יאמינו לשני האותות שיאמינו אז בוודאי לאות השלישי וביותר יקשה אם זה ודאי שיאמינו אז למה לא יספיק האות השלישי לבד ואולי יש לומר בזה דכבר נתן המדרש תנחומא טעם לשני האותות הראשונים שנאמר שם אמר הקב"ה למשה אחד שלי ואחד שלך שלי וישלח ד' הנחשים השרפים שלך והנה מרים מצורעת עכ"ל ובפירוש זה י"ל שהקב"ה רצה להורות למשה איך יראה לישראל שחטאו בשני דברים כמו שאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי כי יאמרו לא נראה אליך ד' ובזה חשד משה לישראל בשני דברים שאמר והן לא יאמינו לי שבזה רצה לומר שלא יאמינו שהקב"ה משגיח על בני אדם וכטעות עע"ז על פי משכ' הרמב"ם ועוד יאמרו גם אם משגיח לא נראה אליך ד' שלא שלחך ומלבך אתה בודה זה ולזה אמר הקב"ה תעשה לפניהם שתי אותות שמי שאינו מאמין בי יענש בנחשים השרפים כאשר נענשו הכופרים במדבר ומי שאינו מאמין בך יענש בצרעת כמרים שלא האמינה שמה שפירש משה מן האשה ע"פ הדיבור הי' וחשבה זה לך לדופי

ועפ"ז נאמר שידע הקב"ה שישאלו ישרש שלש שאלות באופן שאחת תצמח מתשובת השאלה שלפני' שבתחילה ישאלו אם הקב"ה באמת משגיח על מעשה בני אדם מה חטאנו שנתענו זה רד"ו שנים בשעבוד קשה של מצרים אמנם על קושיא זו כבר תירצו הראשונים ומבואר גם בזוהר שהגלות הי' למרק זוהמת הנחש דהיינו שע"י חטא של אדם הראשון נשבת הרוחני שבאדם שהקב"ה בראו בגוף נקי כמלאכי השרת וע"י חטא אדם בהסתת הנחש נתגשם הגוף הטהור ונעשה ארציי וזה מה שנקרא בדרז"ל זוהמת הנחש ולמרק זה הי' הגלות ונגמרה הטהרה הזאת כשעמדו על הר סיני כדאמרינן בשבת ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ואלמלא שלא חטאו בעגל נשארו בגוף רוחני לעולם כמו שאמרו חרות ממלאך המות וזה מה שקרא הכתוב מצרים כור הברזל שנאמר ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים כי כמו שבכור הברזל נצרף הכסף מסיגים כן נצרפתם בגלות מצרים מזוהמת הנחש ולזה צוה הקב"ה למשה להודיע זאת לישראל ע"י אות הנחש כי באמת היצר הרע שברא הקב"ה נברא לטובת האדם להיות בידו למטה כח עוז כדכתיב מטה עוזך ישלח ד' מציון אשר על ידו ירים עצמו במעלה על מלאכי השרת ע"י כבוש היצר באהבת ובעבודת ד' אכן משהושלך ארצה שהתחבר עם הארץ ועשה לאדם ארציי נעשה לו לנחש הנושך והממית ולכן לא היתה תקנה כ"א לאחוז בזנבו שהוא מדת השפלות וההכנעה שהי' לישראל ע"י שעבוד מצרים ואז הי' הנחש שוב למטה כח ועוז בידם כמו שהי' כוונת הבריאה

אמנם ידע הקב"ה שאות זה לא יספיק להם כי עתה ישאלו שאלה אחרת אם באמת נתענו בגלות כדי להעביר זוהמת הנחש למה נשתננו מכל אומה ולשון ולמה לא גם הם יצרפו ויתלבנו כמונו להיות נצרפים מזוהמת הנחש ולזה צוה הקב"ה למשה לעשות אות הצרעת דענין טומאת צרעת כבר ביארו הראשונים שאין זה חולי בטבע כ"א חולי רוחניי שנראה בסימן על גוף האדם וראי' לזה מה שצוה התורה שהמצורע יהי סגור מה שהוא נגד ענין הטבע שיתרפא יותר ע"י אויר וגם זה שצוה התורה שהכהן העובד עבודת ד' יטמאו או יטהרו ולא יובא אל הרופא לרפאותו בסמים מלבד עוד שאר המצות של טהרת המצורע שהכל מורה שחולי הצרעת אינה טבעי רק רוחני והנה אמרו רז"ל אמר הקב"ה אתם מטמאים בנגעים ואין אוה"ע מטמאין בנגעים וביארו הקדמונים כי כמו על דרך הטבע רק גוף בריא וחזק ידחה ליחות העפשיות לחוץ מה שאין כן גוף נחלה ומעופש שאין בו כח לדחות אותן כמו כן בצרעת רק לישראל שהם נקיים בהם ידחה מה שאינו נקי בהם ע"פ העור להראות שגופם הטהור לא יסבול טומאת החטא להיות בקרבו משא"כ בגוף אוה"ע שלא פסק מהן זוהמת הנחש ומלאים חטא ועון ולזה נצטוה משה לעשות אות הצרעת להראות בו לישראל תשובה על שאלתם כי רק הם