מנחת עני מד

על הקול הורג נפש בשגגה במה יתכפר לו במיתת כהן הגדול שנאמר ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח עכ"ל והוא תמוה שפתח אין להם כפרה וסיים ונתנה להם התורה הרי יש להם ואיך אמר שאין להם כפרה אכן יבואר דהנה בכל עבירות שבתורה מצאנו כפרה ע"י תשובה אף שאין להשיב הדבר אשר פגם ואפילו בכריתות וחייבי מיתות שאין נדונין בב"ד אמרינן ריש פ' ג' דמכות שאם עשה חשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו אבל לא כן בחטאים שבין אדם לחבירו שבזה אינו מועיל תשובה עד שישיב את אשר פגם בחטאו דאם גזל או עשק נאמר והשיג את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק וכן בשופך דם האדם ישלם בדמו כדכתיב באדם דמו ישפך ונאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו וגם בחלל שנמצא אשר לא נודע מי צריך כפרה בדם עגלה ערופה ולכן בהורג נפש בשגגה שאין לחייבו מיתה באשר בשגגה בא לידו וגם אין ביכולתו להשיב נפש הנהרג עליו נאמר שאין לו כפרה כאשר יאות במי שחטא לחבירו אבל חמלה התורה עליו שתכפר לו חטאתו במות הכה"ג וכן במי שמדבר לשון הרע שנחשב על פי דברי חז"ל כהריגה שאמרו המדבר לשון הרע הורג שלשה גם לזה אין כפרה כאשר יאות לחוטא לחבירו שישיב את אשר פגם כי איך יחי מה שהרג בלשונו ולזה נתנה התורה כפרה בזגי המעיל שנאמר בהם ונשמע קולו בבואו אל הקדש יבוא הקול ויכפר על הקול: והנה כפרות האלה היו בזמן שביהמ"ק קיים ובא כהן הגדול אל הקדש אבל לאחר שחרב הבית ואין כהן הגדול גם כפרות האלה חדלו ועל הורג נפש בשגגה הטילו החכמים האחרונים תשובה בתעניות וסיגופים וגם על מספר לשה"ר מצאנו תשובה אחרת גם בזמן הזה שהוא לימוד תורה כמו שלמדו חז"ל ממה דכתיב זאת תהי' תורת המצורע שהתורה תכפר על מוציא שם רע וכבר מרומזה כפרה זו גם במעיל שהי' פעמון זהב ורמון זה אצל זה שקול הפעמון מרמז על קול התורה הנשמע בבואו אל הקדש להורות שרק לקדש דהיינו לתורה ולתפלה תשמע קול האדם בלי מצרים אבל לדבר הרשות יהיו דבריו מעטים ולדבר עבירה לא ישמע קולו כלל ורמון מרמז על בעלי מצות שהם דוגמת רמון כמאמר רז"ל מלאים מצות כרמון ולכך הרמון לא נתן קול דקול מצות לא ישמע ממקיהם כדכתיב הצנע לכת עם אלקיך ולכן מפאר הכתוב ע"פ פי' המדרש לבעלי תשובה וידע אלקים שאפילו אחד בחבירו לא הי' יודע רק הקב"ה לבדו

ואמנם כמה גדול שכר השתיקה נודע לישראל בגלות מצרים דאיתא במדרש אבות היו סימן לבנים שנאמר ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב ונאמר בישראל ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל עכ"ל ויש לדקדק למה לא הביא הפסוק של תורה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב גם בפסוק שהביא יש לדקדק מה המשך לחין בשבטיו כושל לויוציאם אבל יבואר ע"פ מדרש ילקוט פ' אמור שמביא ראי' שלא היו בישראל דילטורין שהרי נאמר י"ב חודש קודם שיצאו דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים ולא הי' בהם אחד שהגיד למצרים וזה פי' הפסוק ויוציאם בכסף וזהב שלא הי' אפשר רק ע"י שתיקה שלהם ומזה ראי' שאין בשבטיו כושל ומדבר לשוה"ר אפילו אחד. והנה אברהם נתעשר כדכתיב ותוקח האשה בית פרעה ולאברם הטיב בעבורה וזה לא הי' אפשר רק ע"י שתיקת שרה שלא גילתה שאשת אברהם היא כאשר ביקש ממנה ובזה הי' אברם סימן לבניו שיצאו ברכוש גדול ע"י השתיקה ולכן הביא הפסוק ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל שמעיד על זה

אכן משה הי' ירא שיש בישראל בעלי לשון הרע דאיתא במדרש אכן נודע הדבר כיון ששמע דבריו אמר לשון הרע יש ביניהם היאך יהיו ראוים לגאולה עכ"ל וצריך ביאור הרי עובדי ע"ז היו ואם חטא גדול הזה לא יעכב הגאולה היאך יעכב אותה חטא לשון הרע אבל יבואר זה שמי שרוצה להעביר דבר רע צריך לסתום מקורה ולעקור שרשה כדברי רז"ל העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחרי' ומצאנו שתחילת גלות מצרים הי' ע"י לשון הרע שאמרו הבה נתחכמה לו וגו' ונוסף על שונאנו ועלה מן הארץ הרי שדברו המצריים רע על ישראל כאלו רוצים למרוד בהם מה שהי' שקר גמור ולכן המביא בכורים פתח דבריו במה שסיפר מגלות מצרים וירעו לנו המצרים ובעל הגדה מפרש לשון וירעו שנאמר הבה נתחכמה לו וגו' ופירשו המפרשים שהמצרים דברו עלינו רעה שאנחנו מורדים ורעים. ואם כי לשון הרע הזה גרם הגלות לא תפסק רק אם ישראל נשמרו מלחטוא כזה ולכן כששמע משה שהיו בישראל בעלי לשה"ר אמר מעתה היאך יהיו ראוים להגאל טרם עקרו שורש גלותם

ועפ"ז יפורש ג"כ המדרש רבה פ' וארא ויט משה מטהו על השמים המכות האלה שלשה ע"י אהרן ושלשה ע"י משה ושלשה ע"י הקב"ה ואחת ע"י כולם דם צפרדע כנים בארץ ע"י אהרן ברד ארבה חושך בשמים וארץ ע"י משה ערוב דבר מכות בכורות ע"י הקב"ה ושחין ע"י כולם עכ"ל ויש לבאר למה הי' חילוק זה דחטא מצרים הי' משולש. חטאו נגד גוף ישראל שענו אותם בעבודה קשה. חטאו נגד חיי ישראל שאבדו את זכוריהם ביאור. חטאו נגד הקב"ה שסרבו על דבריו. נגד זה נלקו בשלשה חלקי מכות. על מה שחטאו נגד הגוף של ישראל שהוא חלק הארץ נלקו בדם צפרדע כנים בארץ. על מה שחטאו נגד חיי ישראל