מנחת עני לז

ידו ממש ויבוש ויכלם ואחר כך תפול עליו מורא הדין לקבל עונש על חטאיו ולכן לא בלבד אוי לנו מיום הדין אלא כבר גם אוי לנו מיום תוכחה

אמנם זאת נחמתנו שכבר בתחילת בריאת האדם צפה הקב"ה שעלול הוא לחטוא וריחם עליו דאיתא במדרש רבה פ' בראשית חסד ואמת נפגשו אמר רבי סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת לאדם הראשון נעשו המלאכים כתים כתים מהם אמרו יברא ומהם אומרים לא יברא חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים אמת אמר לא יברא שכלו שקר צדק אומר יברא שהוא מלא צדקות ושלום אומר א יברא שכולו קטטה מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע ע מה אתה מבזה תכסים שלך תעלה אמת מן הארץ ה"ד אמת מארץ תצמח עכ"ל וצריך להתבונן מה התנגדות בין חסד ובין אמת ובין צדק ובין שלום גם לדקדק למה נענש אמת והושלך לארץ ואם על שקיטרג נגד בריאת האדם למה לא נעשה דין זה גם לשלום שגם כן קיטרג על הבריאה ומה ענין המשל שהושלך אמת לארץ גם יש לדקדק אם טענת אמות תקום שלא יברא האדם מפני שכלו שקר מה יתן ומה יוסיף טענת צדק שיברא מפני שהוא מלא צדקות אבל יבואר כל זה בשנבין דברי הנביא שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות די"ל ל למה במשפט אמר שמרו ובצדקה ועשו גם י"ל שבדוד כתוב ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו ומפרש בסנהדרין אפשר משפט וצדקה יחד הלא כשיש משפט אין צדקה וכשיש צדקה אין משפט ומפרש שהי' עושה משפט לזכות הזכאי ולחייב החייב ואח"כ הי' משלם להחייב אם הי' עני מביתו מה שנתחייב והנה פה ג"כ יקשה איך אפשר לשמור משפט וצדקה יחד שלא שייך בזה מה שמפורש בדוד שישלם מביתו דאיך לחשוב שצוה הקב"ה לכל דיין שישלם מביתו להחייב אם הוא עני אכן יבואר זה ע"פ הגמרא דבבא מציעא לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה פי' שלא עשו לפנים משורת הדין והקשו בתוס' הרי אמרינן ביומא לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חנם ותירצו הא והא הוה ותירוץ זה נראה דוחק מדקאמר בכל החד לשין אלא דמשמע להוציא טעם אחר אכן אפשר לפרש כוונתם בשנבין מה הוא שנאת חנם ובמה מתנגד לשנאה שאינה של חנם ויפורש זה על מה שדרשו רז"ל כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו בישראל מומר הכתוב מדבר פי' דהא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך ואיך קראו התורה שונאך לזה מפרש דאיירי בישראל מומר שהוא שינא השם ולזה מותר לשנאתו כמו שאמר דוד כי משנאיך ד' אשנא ובזה ידענו גדר מה נקרא שנאת חינם ומה נקרא שנאה על דבר שאם שונא לעובר עבירה זה שנאה על דבר אבל אם שונא לאדם לח על עבירה נקרא שנאת חנם ובזה נבין דברי האמורא שלא חרבה ירושלים אלא מפני שלא עשו לפנים משורת הדין די"ל אם גם מידת חסידות הוא לעשות כן רחוק לומר שחרבה ירושלים על זה וכי לא היו שם חטאים גדולים יותר שיאמר שחרבה ירושלים עליהם אכן על פי דברינו יבואר דידוע דאין אדם רואה חובה לעצמו וכששנים מריבים זה עם זה בפרט בדבר שבממון כל אחד חושד על חבירו שרוצה לגוזלו ואם לא יתן לו תביעתו חושב אותו לגזלן שעבר על לא תגזול שמותר לשנאתו ושונא אותו ועי"ז כיון שהיושר אי אפשר להיות כי אם בצד אחד נתהוה עי"ז על צד האחר שנאת חינם אבל אם שני הצדדים או עכ"פ צד אחד מהמריבים ירצה לעשות לפנים משורת הדין שיאמר אף כי הדין מחייב לאיש ריבי לא אעמוד על גבול משפטי ואעשה עמו לפנים משורת הדין ואמחל לו מתביעתי אז יושקט הריב ויתהוה השלום וידוע מה שארז"ל שכל זמן שישראל בשלום הקב"ה לא עושה בהם דין כדכתיב חבור אפרים ענבים הנח לו אפילו כשחבר אפרים לעבוד ע"ז והי שלים ביניהם הנח לו ולכן אם הי' ישראל נוהגים לעשות לפנים משורת הדין אז לא נתהוה שנאת חינם והי' שלום בניהם ולא חרבה ירושלים ולפ"ז שני המימרות אמת שלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ושלא חרבה אלא על שנאת חינם דהאחד הוליד את האחר שע"י שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין נעשה שנאת חינם ביניהם ואפשר שזה כוונת התוס' במה שכתבו הא והא הוה

ובזה יפורש מה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה דאם אמנם לעשות לפנים משורת הדין הוא דבר מהולל מאוד שמביא לידי שלום זה דווקא אם במה שהוא מבקש מחבירו עומד על גבול הדין ואינו תובע יותר מאשר בא לו על פי דין ומשפט דאם הוא מבקש שיעשה עמו לפנים משורת הדין אין בזה לא יושר ולא שלום ולכן אמר הנביא כה אמר ד' שמרו משפט דהיינו במה שאתם חייבים לאחרים השמרו לבל תעברו שורת המשפט ולא תבקשו שיעשה לכם לפנים משורת הדין ועשו צדקה במה שאתם תובעים מאחרים עשו צדקה לפנים משורת הדין שעי"ז יושבת כל שנאה ויהי' שלום וקרובה ישועתי לבוא דאם חרב המקדש וגלו ישראל ע"י שנאת חנם ישובו לארצם ויבנה המקדש כשיהי שלום ואחדות ביניהם ומה שאמר ישועתי לבוא מבואר במדרש פ' משפטים כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו אמר הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם