מנחת עני לו

וראה מפעלות תמים דעות איך אחר שקיימו השבטים בכל דרכך דעהו שנתעוררו לבקש סימן ממה שחשדם יוסף ע"פ דעתם בגניבת ב פעמים כסף והגביע על מה שחטאו נגד הקב"ה שעל זה קיים הקב"ה בהם והוא יישר אורחותך שהשיב להם סימנים הללו של הכסף והגביע לסימני עושר של רכוש גדול וביזת הים ולכוס ישועות מיד מצרים. לפרשת ויגש במדרש רבה. ולא יכלו אחיו לענות אותו אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה בלעם חכם של גוים היה לא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא יוסף קטנן של שבטים היה ולא הי' יכולין לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבוא הקב"ה ויוכח לכל א' וא' לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך עאכמ"ו עכ"ל וצריך התבוננות למה הוצרך שתי ראיות לקושי שליום תוכחה מיוסף ומבלעם גם י"ל מה שסיים המדרש ויוכח לכל א' וא' שהתיבות לכל א' וא' נראין מיותר ויש לפרש כשנתבונן בענין התוכחות של יוסף לאחיו ושל האתון לבלעם דלכל תוכחה הי' צד קל וצד חמור הצד קל בתוכחת יוסף הי' שהוכיח לרבים יחד דנקל לכל א' וא' לסבול ביוש התוכחה באשר יודע כי גם אחרים כמוהו חטאו ושלא הוא לבדו הוא מסוים לחוטא משל הדיוט אומר צרת רבים חצי נחמה משא"כ אם דברי התוכחה נכונים אל יחיד שקשה עליו לסבול הבושה לבדו וזהו הצד הקל בתוכחת יוסף לאחיו מה שלא הי' כן בתוכחת האתון אל בלעם שהי יחיד אשר הוצג פשעו נגד פניו ואמנם הי' צד קל בתוכחת האתון נגד תוכחת יוסף שנקל יותר לעמוד בתוכחה אם המוכיח הוא איש קל מלעמוד בתוכחת איש גדול ונכבד ולכן הי' קל יותר לבלעם לעמוד בתוכחה נגד אתונו מלעמוד האחים נגד תוכחת יוסף הנכבד וגדול שהי' מושל מצרים ולכן מביא שתי הראיות מאחי יוסף ומבלעם שלא הי' בכל אחד מאלה רק צד הקושי האחד ואעפ"כ לא יכלו לעמוד בתוכחה קל וחומר לתוכחת הקב"ה שאין בה צד קל שהוא הבורא כל היצור ומי גדול כמוהו וגם לא יוכיח לרבים יחד כ"א לכל אחד ואחד לפי מה שהוא כדכתיב אוכיחך ואערכה לעיניך לשון יחיד עאכמ"ו שלא נוכל לעמוד בתוכחתו ולכן אוי לנו מיום תוכחה

עוד יבואר בדרך אחר למה הביא שתי ראיות מיוסף ומבלעם בשנדקדק עוד על הכפל אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה דדין ותוכחה נראה אחד גם יש לדקדק למה הקדים הראי' מבלעם אחר שיוסף הי' קדום בזמן אכן יבואר שמה שיש לחוטא לירוא שתים רעות הנה בראשון הבושה כשיוכיחו לו מעשיו הרעים על פניו ושנית העונש שיבא לו על פשעיו. הראשון. יכונה בשם תוכחה שהוא לשון הוכחה וראי' על מה שחטא כמו שהמרו רז"ל והיד כותבת שהחוטא בעצמו חותם בכתב ידו מה שחטא לבל יוכל להכחיש כשיותבע לדין. והשני. יכונה בשם דין מה שדנין עונש אל החוטא וששניהם כל אחת בפני עצמה קשה זה מוכיח מאתון ומיוסף שבאתון לא הי' רק בושת התוכחה ולא יראת עונש דמה הי' לבלעם לירוא מעונש מאתונו ועכ"ז בתוכחה בלבד לא הי' יכול לעמוד ולהיפך אצל יוסף ששם לא הי תוכחת דברים אשר על ידם נבהלו מפניו שהרי לא הוכיחם כלל שלא אמר רק אני יוסף העוד אבי חי הגם שיש לחשוב שבמה שאמר אבי ולא אבינו השמיעם דברי תוכחה כאלו יאמר אבי הוא לבדי ולא אביכם שרק אני שכבדתי את אבי לי יצדק לקרוא לו כן ולא לכם שצערתם אותו בלקחכם אותי ממנו ולא נהגתם בו כבוד כבנים אל האב אבל יוכחש הפירוש הזה באשר הי' גם בנימין עמהם ובמה אשם הנקי הזה שלא יקרא גם הוא ליעקב אביו לכן הנכון יותר לפרש בכוונת יוסף שהי' דברו הראשון לאחיו לשאול העוד אבי חי אחרי שכבר שמע מהם פעמים שחי הוא וכבר שאל השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם ויאמרו שלום אבל נראה שיוסף בצדקתו פחד שפגם בכבוד אביו בשאול אותם השלו' לאביכם וכמה פעמים אמר כלשון זה אביכם בלשון שהוציא עצמו מן הכלל כאלו אינו אביו אף שהי' באונס שלא הי' יכול לומר כן טרם הודע לאחיו כי יוסף הוא עם כל זה ברגע הראשון שהי אפשר לקרוא לו אביו נגד אחיו אמר לתקן זה העוד אבי חי שאני מכירו ומכבדו כבן לאב ועל כן לא הי' בדבר יוסף אל אחיו שום תוכחה ומה שנבהלו מפניו בלי ספק הי' הפחד שיענוש אותם על הרעה אשר גמלו אותו שמכרו אותו לעבד וזה מה שאמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה והביא ראי' מיוסף ומבלעם דמבלעם נדע קושי התוכחה שלא יכול לעמוד בתוכחת אתונו ומיוסף נלמד כמה קשה מורא הדין ולפי שקדם התוכחה לדין שבתחילה מראין ומודיעין לחוטא מה חטא טרם נעשה בו עונש הדין על חטאו לכן הקדים ראית בלעם לראית יוסף ומשניהם עושה קל וחומר למורא בני אדם לעתיד לבוא כשיבוא לדין לפני הקב"ה ששם שני המוראות יחד שבתחילה מוכיחין לאדם מה חטא בחתימת