מנחת עני רפ

כי אחי' ואספר מעשה י' א"ל אי אתה יכול כי זה כל האדם אמר משה רבש"ע דבר אחד אני מבקש ממך קודם מותי שאכנס ויבקעו כל השערים שבשמים ותהומות (העליונים והתחתונים) ויראו כי אין בלתך שנאמר וידעת היום והשבות וכו אין עוד א"ל הקב"ה אתה אמרת אין עוד אף אני אומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל עכ"ל. פירוש שאמר לו הקב"ה לא תתיירא שיגיעך לריק עם ישראל שיחזרו לסורם כי מפאת אמונתי – שאני יחיד ומנהיג ברואי ע"פ רצוני וכן שאעניש לעוברי רצוני ושאתן שכר להולכים בדרכי – לזה כבר אמרת אין עוד ואני העדותי עליך ולא קם נביא עוד. ומפאת שמא תשכח התורה כבר הראת ע"י שבירת הלוחות שאפילו אז ישראל קדושים לי כי אף אם ע"י שבירת הלוחות נגרם שפרחו האותיות וזה סימן שילמדו ישראל מתוך הצער והדוחק מה שגורם השכחה באלי' זוטא פ"ד – הובא גם בילקוט כי תשא – כשירד משה מן ההר וכו' נסתכל משה בלוחות וראה שפרח כתב מהם ושברם מתחת ההר וכו' באותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמדו מתוך הצער ומתוך הטלטול ומתוך השעבוד ומתוך הטרוף ומתוך הדוחק ובשביל אותה הצער עתיד הקב"ה לשלם להם שכרן לימות המשיח כפול ומכופל עכ"ל הרי עכ"ז גם זה חביב להקב"ה שהרי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ולכן עכ"פ נחזק בתורה ובמצות אף ש שמתקיימים בעוה"ז ע"י צער ודוחק אבל השכר כפול לעתיד לבא כמו שאמר הנביא (ישעי' מ' י') הנה אדני אלקים בחזק יבוא וזרעו משלה לו הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו בבאים. **(ועל פי המדרש שהיד החזקה הוא שבירת הלוחות י"ל בנעיצת סוף התורה לתחילתה דבחגיגה דף י"ב תנו רבנן ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ שנאמר בראשית ברא שקים את השמים ואת הארץ וב"ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים שנאמר ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים וחכמים אומרים זה וזה כאחד נבראו שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים וכבר תימה המהרש"א איך שייך בזה פלוגתא מה שנברא תחלה אחרי שהכל בדבור אחד נברא גם יש להבין ב"ש וב"ה במה פליגי ועוד איך מתרץ ב"ה הכתוב את השמים ואת הארץ וב"ש הכתוב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים ויש לפרש ע"פ הפסוק השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם וכתיב ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה דאצל הקב"ה אקרי ימין מדת הרחמים ושמאל מדת הדין וכפי שפי' רש"י ימינך ד' נאדרי בכח ימינך ד' תרעץ אויב ב' פעמים ימינך שכשישראל עושין רצונו של מקום השמאל נעשה ימין אם כן כשמדת הרחמים גוברה אז הארץ שולט על השמים דהיינו הצדיק שולט על פמליא של מעלה שנקראו תולדות השמים וכשמדת הדין גוברה אז השמים שולט על הארץ ויש לו דין קדימה. והנה ידוע שאלקים הוא מדת הדין ובתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין כדכתיב בראשית ברא לקים ואח"כ שיתף מדת הרחמים כדכתיב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים. ולכן הכל אתי שפיר דקרא דבראשית נאמר על המחשבה לבראת בדין ואז יש לשמים קדימה אבל קרא דביום עשות ד' שקים שמים וארץ הוא הבריאה באמת ואז יש לארץ קדימה על ידי תגבורת הרחמים. ואף שאצל הקב"ה הכל ברגע אחד דהיינו המחשבה ועיקר המעשה אבל בני אדם לא יוכלו לספר כך. ועפ"ז יובן הפסוק ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחת העדות בידו וגו' והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות ולכאורה זה מיותר דכבר כתיב לעיל ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע שקים גם מה שדרשו רז"ל אל תקרי חרות שא חרות מיצר הרע וממלאך המות אין לו המשך בהכתוב ועוד הקושיא מפורסמת מה רצה משה בשבירת הלוחות כשראה שישראל עשו העגל מכ"מ היו לו להשבותם אכן יש לבאר ע"פ משכ' הזהר פ' משפטים שנתן טעם מנ"ל להמתניתן באבות פ"ה דהכתב והמכתב והלוחות נבראו בע"ש דכיון דבששת ימי בראשית שמש מדת הדין לבד דשם לא כתיב רק שם אלקים ואך אחר הבריאה כתיב ד' אלקים ששיתף מדת הרחמים ובלוחות גם כן כתיב מעשה אלקים המה אם כן ע"כ נבראו בימי בראשית. והנה על ידי חטא אדה"ר נתגלה שאין לעולם קיום במדת הדין אכן במעמד הר סיני פסקה הזוהמא ולכן רצה הקב"ה לתת התורה ע"פ מדת הדין.. לכן בכל מעמד הר סיני כתיב וירד ד' ויאמר ד' הכל בשם הוי' ובעשרת הדברות כתיב וידבר אלקים שפירושו שהקב"ה הוא דיין לפרע כן כשעשו העגל וחזר הזוהמא כמו לאחר חטא אדה"ר וידע משה שאין קיום עוד לעולם במדת הדין שבר הלוחות מעשה)**