מנחת עני רסו

שאינו מוכיח אבל כבר נרמז התירוץ במה שאמרו במילי דשמיא ולא סתם מדלא מוכיחן דר"ל שיש שני מיני תוכחה הא' שמוכיח בהזכיר עונש גהינם ושארי דברים (וכועס ומוכיח ופוגע בכבוד השומעין) והם דברים שמעוררין שנחה אבל כשמוכיח אותם בדברי התורה עצמה וחומר שמעו אחי כן דבר ד' אין מי שיוכל לשנוא אותו כי כל אחד יכיר האמת כן אמר ד' וזה מעורר אהבה: אבל הפי' אין הליכה אלא תוכחה יש לפרש דעיקר התוכחה תהי באופן שתהי' עמה הליכה דהיינו שיעזבו מעמדן והרשע יעזוב דרכו וישוב אל ד' והמוכיח בעצמו יתחיל בהליכה כזה כדי שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב

אמנם להיות מוכיח בתועלת צריך ג' דברים שמרומזים מה דאמרינן סוטה פט משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמונה שנאמר הושיעה ד' כי גמר חסיד ומנינו למדים מזה (א) שידבר שקורעין סגור לב השומעין וזהו נגד השמיר שקרע האבן כן דבריו יקרעו לב האבן שכן נקרא קשה לב כדכתיב והסירותי לב האבן (ב) שידבר בדברים נעימים שמוצאים חן בעיני שומעיהם וזה מרומז בנופת צופים כדכתיב נופת תטופנה שפתותיך כלה (ג) שיהי' איש אמונה שלא יאמר לו טול קורה מבין עיניך כמאמר ר"ע בערכין פ"ג תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ומדות הללו בטלו משחרב ביהמ"ק כדכתיב כי פסו אמונים מבני אדם זה נגד בעלי אמונה שוא ידברו איש אל רעהו וכו' בלב ולב נגד שאינם אומרים דברים שיוצאים מן הלב שפת חלקות שאינם נופת צופים שיעלו לרצון באזני השומעים וזהו וילך משה שהוכיח:

ומה היתה התוכחה וידבר את הדברים האלה שהוא לשון קשה כשמיר. ויאמר הוא לשין רכה כנופת צופים. ועיקר תוכחה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי:

ועל כן מיושב למה מסיים המדרש שנאמר לכו חזו מפעלות ד' שלכאורה אין לזה פי' אבל יבואר דרמז הכתוב בכפל וידבר ויאמר שמשה אמר דברים לישראל שיעוררם לתשובה שכן יאמר כל אחד לעצמו היום מלאו ימי ושנותי. ועפ"ז יש לפרש מה דאיתא בזוהר פ' האזינו ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום תנא רבי יצחק אף משה לא גלי זה אלא בהאי יומא דהוי סליק יין עלמא דכתיב בן וגו' אנכי היום האי יומא ממש ועם כל דא לא אמר עד דיהבו לי רשותא דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת עכ"ל:

ויש להבין וכי הי' אפשר למשה לומר כן בעוד לא הי' בן ק"ך ועוד מה גילוי עוד ה' בזה וכי לא ידעו ישראל שנותיו של משה הרי כבר כתב התורה עד מתן תורה כשם שאמרו רז"ל ושם כתוב ומשה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה. ומה זה דמסיים המדרש דניתן לו רשות בועתה כתבו לכם חנה הזכיר בזה הרשות אכן י"ל דאמרינן בגמרא דאמר דוד הודיעני ד' קצי ה"ל אין מודיעין קצו של אדם אמנם למשה נודע מספר ימי חייו דאמרינן סוף חולין משה מן התורה מניין שנחמר בשגם הוא בשר בשגם בגחוטריו משה וכתיב והיו ימיו ק"כ שנה וזהו הפי היום מלאו ימי ושנותי פי' השנים שכבר קבועים לו בתורה מעולם. וזהו פי' הזהר לא גלי משה זה אלא בהאי יומא דהוי סליק מעלמא דכתיב היום האי יומא ממש דאף דהי יכול לגלות זה מקודם שיהיו שנותיו ק"ך לא גלי זה רק בהאי יומא ממש שהי' יכול לומר היום מלאו ימי ושנותי ולא גלי שנרמזו שנותיו ק"ך עד שהרשה לו הקב"ה דאמר ועתה כתבו לכם וגו ולמדה את בנ"י שימה בפיהם פי' תפרש להם כל הסודות והרמזים וזהו מה שאמר משה לישראל דרך תוכחה מה שאומר הוא היום לישראל כן יאמרו כל אחד מישראל היום מלאו ימי ושנותי ע"ד שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתתך. ועל ידי זה יהי' תועלת התוכחה שישים האדם בכל יום תכלית בריאתו וחיי העוה"ז לנגד עיניו שהוא בג' דברים המרומזים במאמר ילקוט פ' נצבים אשרי מי שמשים עצמו כשור לעול וכחמור למשא וכפרה חורשה בשדה שנאמר אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור. והענין שישים עצמו כג' בהמות אלו יש לפרש דעל ידי ג' דברים האדם מכבד להקב"ה ע"י שאדם בעצמו מקיים מצותיו ע"י שמושך גם אחרים אחריו לעבוד ד' ע"י שמכין העבודה לדורות הבאים עי תקנות טובות וע"י שמגדל בניו לתורה. באבות היו ג' מדות בכל אחד אבל עכ"ז מה שמספר התורה הי' באברהם מדה למשוך העולם אחריו כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן ביצחק הי' מה שסבל בעצמו להקריב עצמו לד' ביעקב מה שהכין בזרעו לגדלם ליראת שמים:

במה שרק בעצמו מקיים המצות נדמה לחמור למשאוי:

במה שמושך אחרים הוא כשור מושך ע"י עול העגלה:

בענין הכנה להבאים אחריו נמשל לפרה חורש לצורך זריעה:

ובענין זה יחלקו גם תועלות התוכחה שהם תשובה תפילה צדקה דצום הוא משא עצמו. תפילה מושך אחרים עמו שע"י שמשתדל בתפילה ברבים מזכה עצמו עם אחרים. וצדקה הוא זריעה כדכתיב זרעו לכם לצדקה וכדכתיב גבי יצחק ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים וזכות הצדקה יירשו בנים. איתא עוד במדרש פסיקתא וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמים וידבר משה דברי תוכחה אמר להם חד לקריאה וחד לכתיבה לא נותר דבר שלא אמר להם כדי לחזקם בתורת אל חי וקים: