מנחת עני רנו

לזבחי אלוקיהם ועי"ז נצמד ישראל לבעל פעור וזנו עם בנות מואב

אמנם אם מדת מואב הי' לאבוד חברת אנשים ובפרט ישראל ולבזבז מלחמם לדלים אין כאן ראי' שהי' כוונתם להאשים ישראל במה שקראו אותם לזבחי אלוקיהן אבל אחרי שלא קדמום בלחם ובמים והראו בזה כי אינם גומלי חסדים וגם שכרו את בלעם בשיראו עתה ילחכו הקהל את כל סביבותם א"כ אדרבא הי' להם להרחיק מהם ולא לבקש חברותם ואף עפ"כ קראו להם לזבחי אלוקיהם והתקרבו אליהם א"כ זה ודאי מרוע לבבם שעשו נגד טבעם רק למען החטיא חת ישראל: וזהו על דבר פירוש על דבר העצה כדרשת הספרי. ואם תקשה הא העצה לא היתה רק מבלעם ומי יודע אם כל העם הסכימו עם העצה ע"ז קאמר אשר לא קדמו הרי שהיו קמצנים ועל אשר שכרו הרי ששנאו חברת ישראל ואע"פ כן ותקראן לעם ע"כ שרצו להחטיאם ולכן שפיר קאמר הספרי שגדול המחטיא שעיקר החטא שנתעבו עליו הי' מה שהחטיאו את ישראל. ומה שלא הזכיר להם משם החטא רק על דרך רמז הי' שלא לבייש את ישראל שהי' מעשה חדש שלא עברו רק איזה חדשים מעת שחטאו

ולכן הוי עונש זה דוקא להרחיקם מהקהל דהוי מדה כנגד מדה הם הרחיקו עצמם מן ישראל ולא קרבו להם אלא למען החטיאם לכן ירחקו מישראל לבל החטיאם עוד משא"כ במצרים ואדום שהם הקריבו עצמם לישראל אף שהי' להרע להם – דאדרבא יעקב ברח מפני עשו וישראל מפני מצרים – אבל כוונתם הי' הנאת עצמם וזדון לבם ולא להחטיאם

והנה גם בענין מחיית עמלק מצינו שגלגול החובה שבא

על אותן מישראל שכתוב עליהן ויזנב בך כל הנחשלים שפלטם ענני כבוד בא להם ע"י חייב בהקדם מה דאיתא במדרש ילקוט זכור את אשר עשה לך עמלק רבי תנחום בר חנלאי פתח זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם אמר הקב"ה לישראל בני הוי זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק משלי אפר משולי אפר אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו באפר שנאמר ואנכי עפר ואפר ואם לאו לגבי חומר גביכם התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים דכתיב וימררו את חייהם וגו' בחומר עכ"ל

יש לדקדק מה ענין לזכור ב' זכירות. ועוד איך שייך לזה אם זכיתם וכו' ואם לאו. ועוד למה פרט מאברהם שאמר אפר ולא עפר שקדם. ועוד דאם לאו אין אתם בניו של אברהם הוי לי' למימר ועוד מה ענין לשעבודה של מצרים שכבר עבר אבל י"ל דאיתא במדרש רבה פ' וירא ואנכי עפר ואפר אמר אברהם אלו הרגני אמרפל לא הייתי עפר ואלו שרפני נמרוד לא הייתי אפר. וי"ל מאי בעי בזה ועוד למה הקדים עפר לאפר הרי מעשה דנמרוד קדם ויש ליישב דהנה אברהם הי' לו שני טעמים להתפלל בעד הצלת סדום אהבת האנושי להציל אנשי סדום ואהבת הקב"ה כמו שאמר חלילה לך וגו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט ומפאת שני אהבות האלה כבר הי' ראוי להיות עפר ואפר עפר מאמרפל כשנלחם להציל לוט שהי אהבת האנושי להציל את בן אחיו ואפר מנמרוד כשנשלך ממנו לכבשן האש לעבוד ע"ז שהוא כבוד הקב"ה

והנה אף שמשני טעמים יחד התפלל אברהם אל הקב"ה מכ"מ חפצו בעד אהבת האנושי הי' כולל יותר מבשביל אהבת הקב"ה שבשביל אהבת האנושי חפץ שבין רשעים בין צדיקים לא יאבדו אבל בשביל אהבת הקב"ה לא הי' יכול להתפלל רק על הצדיקים שאין עול רק להמית צדיק עם רשע. וזהו שאמר אברהם הנה נא הואלת לדבר אל ד' ואנכי עפר ואפר אחר שכבר הייתי ראוי להיות עפר ע"י אהבת אנושי ונצלתי בחסדך לכן השמיעני להציל הכל מפאת זה ואם לאו הרי הייתי כבר ראוי להיות אפר בשביל כבודך ונצלתי בחסדך לכן שמע אלי עכ"פ בשביל כבודך הציל הצדיקים אבל הקב"ה השיב אם אמצא בסדום וגו' ונשאתי לכל המקום בעבורם לא בשביל כבודי לבד אלא גם לרשעים כדברך הראשון

ועפ"ז יש לפרש מה דאמרינן בסוטה (פ' ב') דרש רבא בשכר שאמר אברהם אנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה וא ואפר פרה וי"ל מה מדה כנגד מדה יש בשתי מצות אלו אבל יש לבאר דהנה ידוע שענין טהרת אפר פרה היא שפרה תכפר עון העגל שהביא שוב מיתה לעולם וזהו בזכות שאמר אברהם ואנכי אפר שהזכיר חסד הקב"ה עליו. מה שעשה בשביל שלום האנושי להיות עפר לזה ניתן לבניו עפר סוטה להטיל שלו' בעיקר האנושי בין איש לאשתו ובזכות מה שהזכיר חסד הקב"ה שהי' ראוי להיות אפר בשביל ע"ז וניצול זכו בניו לאפר פרה להטהר על ידה מזוהמת ע"ז דעגל. והנה בפסוקים של מצות מחיית עמלק יש סתירה דבפ' בשלח כתיב מחה אמחה דמשמע הקב"ה בעצמו ובכי תצא כתיב תמחה דמשמע אתה תמחה גם יש חילוק שבפרשת בשלח לא הזכיר מאויבי ישראל וכאן אמר בהניח וגו' מכל אויביך מסביב ולזה אמר המדרש זכרו שתי זכירות שהכתבתי לכם שנראים כסותרים דיש לפרש שהצלת הקב"ה הי' בשני פנים דאברהם נאמר אשר הוצאתיך מאור כשדים