מנחת עני רנה

צמר מבעלי חיים ופשתם מן האדמה לא חשבם לבדו). ועל שהוצרך לאסור עשיית הכלאים הוצרך לצוות שבמקום מצו' שגדילים תעשה לך איסור שעטנז הותר. עוד י"ל בהמשך המצו' בשנדקדק מאי טעמא כל המצות מש הם על היין כגון קדוש וברכת כהנים וכדומה והרי אמרינן ביין שגרם יללה לעולם והרי סוטה ונזיר בסמיכות דרשינן כן מי שרואה סוטה בנולותה יזיר עצמו מן היין וכן בנח וכו' ועוד ששכר העוה"ב אמרו רז"ל ל שהוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית אבל יש לבאר דכבר אמרו רז"ל עץ הדעת גפן הי והיינו שהיין מחכים שהוא מעץ הדעת טוב ורע אבל מפני שמיועד האדם להאמין ולא להשען חל בינתו לכן אכתי אין עתה העת שיזון מהיין עד העה"ב שאז יהי' כולו רוחני ויזון מהשכל ואז יתענג מהיין השמור בענבים שהוא ענין השכל. אכן מפני שאין הציווי רק שלא יזין מהשכל לתורה אבל בתורה אדרבא הכל ע"פ השכל במצות העיקר היין שהוא המשכיל ויפעל דעת האדם צלולה וזהו ג"כ מה דאמרינן בסנהדרין חמרת וחיי לפום רבנן דבעניני עולם לא יתאחדו עתה מות וחיים עץ הדעת ועץ החיים אבל רק דרבנן נושאי תורת ד' בלבם ומפיצים ב דעת והשכל בהם נתאחדו. ובענין זה נכללו במצות הללו שלשה העבירות החמורות ע"ז, ג"ע, שפיכות דמים. עבודה זרה שהוא הכפירה בד' זה נרמז גלא תזרע כרמך כלאים שלא יתערב עץ הדעת שהיא החכמה אלקות בשאר אילנות וזרעים היוצאים מגדר התורה והאמונה: גלוי עריות זה נרמז בלא תחרוש בשור וחמור יחדיו שלא יבא להזדוג מין באינו מינו שזה העיקר ג"ע שהאשה שהיא עזר כשהיא נגדו היא רחוקה ממנו ולא קרובה: ש"ד זה נרמז בלא תלבש שעטנז ע"ד מה שאיתא בפרקי דר"א כשהרג קין להבל צוה הקב"ה ה שלא יתערב נמר ופשתים לעולם אפילו בבגד

אכן כולם הותרו במקום מצו' ע"ז שחילול שבת שהוא שקולה לע"ז הותרה בעבודת בית המקדש. ג"ע הותרה ביבום באשת אח. ושעטנז במקום ציצית וטעם לזה כי דוקא במקום רשות מגלגלין חובה ע"י חובה אבל בדבר מצו' לא יבא רע מזה. וזה המשך הענין שכשקיימת מצות שלוח הקן וסכנת בעצמך לעלות באילן תזכה לעשות מצות מעקה שלא יפול הנופל ממנו שלא יפול אחר לדבר רשות והיינו כי יפול הנופל ממנו דאם יפול על ידך זה ראי' שאתה חייב שמגלגלין חובה ע"י חייב. ומטעם זה נאסרו הג' דברים שהם חובה זריעת כלאים וחרישת שור וחמור ולבישת שעטנז שהם סימן ע"ז ג"ע ש"ד ויבואו לחובה אבל ע"י זכות דהיינו במקום מצו אינם באים ולכן גדילים תעשה לך דקיום מצות ציצית אפילו במקום שעטנז

ובזה דמגלגלין חובה ע"י חייב שנעשה ע"י מעשיו הרעים מחטיא את חבירו יש לבאר עוד מה דאיתא בספרי לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ר"ש תומר מצרים הם טבעו את ישראל במים ואדומיים קדמו את ישראל בחרב ולא חסרן הכתוב אלא עד ג' דורות עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם ללמדך שהמחטיא את חבירו קשה לו מן ההרגו שההרגו אין מוציאו אלא מן העוה"ז ז ומחטיאו מוציא מן העוה"ז והעוה"ב עכ"ל: ויש לדקדק הא אדרבא בעמון ומואב לא כתיב רק שנאה גופניית על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם ומהחטא שהחטיאו ישראל לא נזכר הן אמת דבספרי נדרש על דבר שהוא דבר העצה אבל עכ"פ לא נכתב בפירוש. גם בפסוק י"ל דקאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור חרם נהרים לקללך דשני טעמים למה לי ועוד הביא האלשיך הקושיא הא גם אדום לא קדם ולמה לא נתעב. ובפשטות יש לומר דמאשר קדם לבד לא יקשה דלמא עניים היו חבל הם כן ממנ"פ יקשה למה שכרו את בלעם אם לא היו להם ממון ולפ"ז לא קשה מאדום דבזה לא שייך ממנ"פ דאדום לא שכר ודלמא באמת עניים היו: אבל עוד י"ל דשני טעמים צריכים זה לזה והא בלא הא לא סגי דלכאורה מה קושיא למה לא קדמו הא הכתוב מעיד המאכילך מן במדבר המוציא לך מים לא חסרת דבר וא"כ אולי חשבו שאין להם צורך לזה אכן התינח אם ידעו עמון ומואב כן אבל אם לא ידעו ודאי יש להאשימם והנה אם ידעו שישראל חוסים כל כך תחת השגחה העליונה עד אשר גם המן ירד להם מן השמים וכו' איך חשבו שאפשר לקללם אחרי שד' חפץ בם והרי זה דברי בלעם מה אקוב לא קבה אל וגו' ד' אלקיו עמו. וכן איפכא אשר שכרו את בלעם עבור זה לבד אין להאשימם דלמא רצו לקללם בחשבם שד' שונאם ושהם ראויים לכך אבל אם כן לא ידעו מהנסים שנעשו לישראל והיו להם לקדם בלחם ובמים ולכן אין קושיא מאדום דדילמא הם ידעו מהנסים דמן ובאר: וביותר י"ל ע"פ ספרי הנ"ל דודאי כל הטעמים הללו אינם עיקר להאשימם דמפני שאינם חוננים דלים אין להאשימם כ"כ להרחיקם לעולם מקרב ישראל וכל שכן לא מפני ששכרו דהרי היו עושים כן מחמת יראה ולא מחמת שנאה שאמרו עתה ילחכו הקהל אבל עיקר האשמה הי' מפני שהחטיאו את ישראל ולא נקט טעמים הללו שא מפני שזה מגדל חטאם כי החטא הי' כמו שכתוב שקראו העם