מנחת עני רמז

כיצד רבנן אמרי שמונה דברים אסר הקב"ה והתיר להם שמונה בהם חלב והתיר שומן הלב איסור אשת אח ויבום איסור חילול שבת והתיר עבודה במקדש כלאים וסדין בציצית אף להלן אסר בשר תאו' בפ' אחרי מות וכאן התירו להן מניין רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ויש לדקדק מה בא ליישב בפסוק ועוד מנ"ל דרק לישראל עושה משפט הלא הקב"ה עושה לכל עשוקים ועוד מה זה לשון מלמד שהיו במצרים יותר מע' לשון אינו נוגע לכוונת דבריו דהל"ל שהרי הוציא ישראל ממצרים ביד חזקה ובשפטים גדולים וכן נותן לחם לרעבים ג"כ קשה מנא לי' דבישראל דוקא ועוד' ק איך מגיע שכל מה שאסר התיר כנגדן לד' מתיר אסורים ובפירוש ענינים אלו יש לומר דבפסוק יש לדקדק לעשוקים לעושקים מבעיא לי וכן מה שאמר לרעבים הוא שללות מגדולות הקב"ה שהרי נותן לחם לכל גם קודם שירעבו גם י"ל למה דוקא במתיר אסורים מזכיר ד' ולא ברישא דקרא אכן זה כוונת המדרש שמפרש עושה משפט לעשוקים שלא יחשוב העשוק שנעשה מבלי השגחה מלמעלה שהרי אתה רואה שמכל האומות לא עשקו הלא ישראל וזה ע"כ שהקב"ה עושה משפט לעשוקים שרצה לייסר ישראל וזה ע"כ וכן נותן לחם לרעבים הראה בישראל ג"כ דוקא שבתחילה הרעיבם ואח"כ האכילם המן למען ידעו כי לא על הלחם לבדו יחי האדם וגו' וכל זה למען הראותך כי ד' מתיר אסורים שלא תחשוב שיש בידך להתיר המצות והאיסורים מפני שלשה בחינות (א) שאם לפי דעתך סר הטעם חסיר המצו' (ב) שאם יש טעם למצות לא נתנו דוקא בישראל (ג) שמא תאמר שאין הקב"ה חפץ בעינוי ברואיו ולזה משיב נגד הטעם הראשון שאין בידך להסיר המצות כי הלא תראה שהקב"ה עשה משפט לעשוקים וענה את ישראל כשבא העת הוא בעצמו סר המשפט ופדם וכן במצות ועוד תראה שכל האומות שהיו במצרים לא נשתעבדו רק ישראל מצד השגחת הקב"ה וע"כ גם המצות לא נתנו רק לישראל ונגד הטעם השלישי שאין חפץ הקב"ה בעינוי ברואיו אמר נותן לחם לרעבים שתראה שאף שהקב"ה נותן לחם לכל בשר לא נתן לישראל רק אחר עינוי להודיעך וכו' וכן נתן לך מצות לצרפך ומזה תראה שד' מתיר אסורים ולכן הוסיף גם ד' לבסוף לומר שהוא לבדו יודע מדה ומשקל ולא אחר:

עוד י"ל דמזכיר דוקא ד' במתיר אסורים דעושה משפט לעשוקים שייך גם במלך בו"ד וכן נותן לרעבים ואין אלו רק בכמות אבל מתיר אסורים בזה ד' לבדו הוא ואין לזר אתו. וזהו פירוש הפסוקים שרוצה לומר שאחר שאצל הקב"ה הכל במשפט ובמשקל ובמשורה ריוח נגד צער ואיסור נגד היתר שתחת שהיו ישראל בצער יותר מכל האומות רצה הקב"ה ליתן להם נחת יותר מכל האומות וזהו אחר ויענך וירעיבך לכן ויאכילך את המן והנה הטובה שהי' במן שהיו טועמים בו כל מיני מטעמים גרם להם איסור בשר תאו' שלמה להם בשר אחר שטעמו טעם בשר והרי זה הי' חטא המתאוים כמאמר הכתוב מי יאכילנו בשר וגו' בלתי אל המן עינינו והמן הזרע גד הוא פי שהיו טועמים בו כל מיני מטעמים אבל משבאו לארץ ופסק המן התיר הקב"ה בשר תאו' שמעתה הי' להם תאו' וזהו דמייתי קרא דבכל אות נפשך לפי שצריך האדם לגדור את עצמו בתענוגי העוה"ז בתנאים שונים

(א) שלא יתאוה האדם לתאו' רק יפיק תאותו כשיהי' לו כפירוש האלשיך בפסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר כלומר לשובע נפשו ולא לשובע הגוף (וכפי' הבינה לעתים בפסוק התאו' תאו')

(ב) שיהי' נוכח לו שאינו רק גומל חסד עם הגוף מפני שתענוגי הנשמה רוחני לא יספיקו לו בריחוק מקום מן הג"ע מקום הנשמות. (ג) שישים אל לבו שהקב"ה הוא הנותן וזהו דוקא אחר שבירך להקב"ה כמאמר רז"ל בברכות פ"ו בסתירת לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם שזהו קודם שברך אבל לאחר שברך הארץ נתן לבני אדם. (ד) שיהנה במדה ובמשקל כאלו לא ימצא בקל עוד מה שנהנה בו. (ה) אחרי שההנאה היא לחבר הגוף עם הנשמה לכן לא ימשוך אחר נפש הבהמה לבד רק יחשוב שעי"ז גומל חסד עם הנשמה ולכן לא יזון רק מהחלק המזון שבבהמה ולא מן הדם שהוא נפש הזה

וכל חמשה תנאים אלו רמז הכתוב ואמרת אוכלה בשר כי תאו' נפשך לאכול בשר אבל לא תרצה לאכול כשלא תתאו וגם דע כי בכל אות נפשך תאכל פירוש מפני שהנפש הבהמי אשר בך תתאו ע"י אשר ירחק ממך המקום שהיא המדרגה הרוחני אשר יבחר ד' אלקיך ולכן אתה צריך להנות ממזון הגוף וגם לא תהנה רק אחר אשר נתן לך ד' אלקיך דהיינו אחר ברכה והודי' להקב"ה וגם כאשר יאכל את הצבי שזה לא ימצא בשפע רק בהזדמנות מזמן לזמן וכפי' הכלי יקר וגם הטמא שהוא הגוף והטהור שהיא הנשמה יחדיו יאכלנו שבשביל שניהם תאכל ולכן חזק לבלתי אכול הדם כי הוא נפש הבהמי ואין האכילה ראוי לך להביא נפש הבהמי רק אדרבא להחזיק הנשמה בגוף: וזהו פירש המדרש אמרו על הלל שכשנפטר מתלמידיו ואמרי לאן אתה הולך אמר לגמול חסד עם הדין אכסניא היום בכאן ולמחר