מנחת עני רמו

ר"א איתא שבזכות הצדקה הקב"ה מחיה מתים ראי' לדבר אלישע ויש לדקדק למה אבל י"ל דעני חשוב כמת כמו דאמרינן בפ"ק דנדרים ולכן המלו' ברבית אינו עומד בתחיית המתים דכתיב וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית: והנה מצורע ג"כ איתקש למת דכתיב אל נא תהי כמת כדאיתא נדרים דף ס"ד ולכן ממרים ראי' לתח"ה: וזה כוונת הכתוב בדניאל ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהמשכיל דומה לזוהר הרקיע שהוא אור אבל אינו יכול להאיר לאחרים אבל המצדיק הוא ככוכבים שהם אור לעצמם ומאירים גם לאחרים וכאשר הם בעה"ז כן יהיו לעוה"ב וחגיגת ראש חדש יש סימן לזה שנשמח שנקבל הארה בגלות מהשמש ואור השמש לא יבצר וכמו שגם רק החלק אשר יפנה אל השמש מקבל אור כן ישראל בגלות בשעה שנושאים עיניהם בתפילה וכן העני כשיפנה אליו צריכים להיות לו כמו המצדיק וזהו נתון תתן לו דהיינו מצות צדקה ולא ירע לבבך ליתן בפנים זועפות כשתחשב שאתה נותן לו את שלו דהיינו בתתך לו ואם תשאל א"כ למה התקבלתי ע"ז משיב למען יברכך כמדרש הנ"ל: ועוד יש טעם אחר כי לא יחדל אביון דהיינו המת שקרוי אביון לועג לרש בקרב הארץ כשישן בארץ רק יעמוד לתחיי' ולא יעזב לנצח לכן אני מצוך פתוח וגו' בארצך רצה לומר בעוד שאתה בעולמך בארצך לא תעזוב את ה העני אבל פתח תפתח את ידך לו

אכן ענין נתינת צדקה וקבלת טובה כפי המתנה יבואר עוד בענין אחר דאמר' התורה השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך כי ירחיב ד' אלקיך את גבלך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאו נפשך לאכל בשר ואיתא על זה במדרש רבה השמר לך פן תעזוב את הלוי ואח"כ כי ירחיב ד' את גבולך אמר רבי לוי לויה למה"ד למי שאמר לחבירו השאילני זהוב אחד א"ל אינו מכיר בחשבונך א"ל צא ובדוק אותי נתן לו ופרע לו מיד א"ל אפילו אתה צריך עד כ' או עד ל' זהובים טול לך אמר מי גרם לך ליטול כל מה שאתה מבקש שעשית לי חשבון טוב כך האדם כשנבדק ומפריש מעשרותיו כראוי מרחיבין לו את גבולו הוי לפי מתנתך מרחיבין לך ויש לדקדק מה בעי ר"ל במשל ועוד למה צריך לדרוש בסמיכות מה שכתוב בפי' נתון תתן וכו כי בגלל הדבר ועוד מה לשון בחשבונך וחשבון טוב הל"ל בישרותך וי"ל דהוקשה לו מאי לשון השמר לך וגו' כי ירחיב ואיזה שמירה צריך שלא להרויח כי שמירה לא צריך רק שלא יפסיד ועוד אם אתן למצוא ברכה הלא אומר די לי במה שיש לי ויהי' לי מדת הסתפקות ועוד דכתיב כאשר דבר לך ואם כבר דבר ל"ל ליתן ללוי שיהא לי ועוד למה כתיב כל ימיך על אדמתך ואי משום ברכה הלא גם במשא ובמתן כשיש לאדם די ספוקו והותר אינו עוסק עוד ועוד אם אתן ללוי למצוא ברכה למה אינו נותן הקב"ה בעצמו ללוי? הנה כל הקושיות הללו מתרץ רבי לוי בהמשל דהענין כך כל מה שהאדם מוצא בעוה"ז אינו רק הלוואה מהקב"ה כדברי רז"ל החנות פתוחה וכל הרוצה ללות יבוא וילו' וכן אמרו לו רשע ולא ישלם אחד הלוה מן האדם כלו' מן המקום אכן שמא תאמר אם כן כל אדם נשאר חייב למקום אבל אין הענין כן אלא הקב"ה ברחמיו אינו מבקש רק חשבון כזה שתחזיר לשלם מעשר ללוי ותשעה חלקים אז יהיו לך במתנה ובתחילה שהקב"ה פוסק לו עושר מעט ואם תעשה חשבון כראוי אז ירחיב לך ללות לך הרבה כזה ולכן ודאי צריך שמירה דאם תעזבו ללוי אזי לא עשית חשבון כראוי אפילו נתת רק פחות ממה שאתה צריך ליתן כדאמרינן בגמרא כדמבעי למיעבדיני ובזה מתרץ ג"כ מה שהקשה למה לא נותן הקב"ה בעצמו שבאמת נותן בעצמו שהלו' לך ואתה משלם בערו ללוי וזהו כי ירחיב את גבולך כאשר דבר ולכאורה חם דבר א"כ זהו בעצמו הגבול דהא אצל הקב"ה המחשבה והמעשה אחד ומה הרחבה יש אבל לפ"ז ה"ק מה שכבר דבר לתת לך אם מקיים חתה להחזיר. לעני מה ששייך לו זהו ירחיב כמשל שבתחילה אינו מבקש ללות רק זהוב ואח"כ מעצמו הלו לו עשרים ושלשים וזהו האיך יתברך לבא לידי הרחבה ועשירות

אמנם לכאורה העשירות מביאו לידי תאו על זה מפרש כי ירחיב ד' את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאו' נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר: כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ד' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו: רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר בפירוש הפסוקים ובפרט ביתור כי תאו' ובכל אות וגם מאי רק חזק יש לומר אם אמנם התורה התירה תענוגי העוה"ז ג"כ עם כל זה צריך בזה תנאים והוא ע"פ המדרש רבה בכל אות נפשך תאכל בשר זש"ה עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ד' מתיר אסורים מדבר בישראל מלמד שהיו במצרים יותר משבעים אומות ומכולן לא היו משעבדין אלא בישראל מי עשה להם דין עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים אלו ישראל מניין שנאמר ויענך וירעבך ויאכלך את המן וגו' ד' מתיר אסורים תלו ישראל