מנחת עני רמד

שהשכל מחייב כגון דיני ממונות חק הוא בלי טעם כגון שעטנז ומצו' אינו נגד השכל אבל מכ"מ אינו מחייבו השכל כגון חגיגת מועדים כמו שבארנו גם לעיל והחילוק זה שייך בעוה"ז שלא בא האדם אל תכלית כוונת הבורא במצות חבל לע"ל יראה האדם כי הכל ע"פ חיוב השכל שיקראו כל המצות משפטים וזהו דקאמר ושמרת את המצוה פירוש זה היום לעשותם דעתה עדיין יש חילוק זה אבל והיה עקב בסוף דהיינו לע"ל תשמעו את המשפטים אז תשמעו ותבינו שכלם היו משפטים ולכך ושמרתם ועשיתם אותם ולא תאמרו נבחר במצות אלו ולא באלו כי ממקור אחד הלכו ואל תכלית אחד יצאו ועל כן האדם שאינו מקיים רק קצת מצות לא השלים רק מקצת עצמותו וזה פירוש המדרש שהאדם הוא דוגמת מנורה כי נר ד' נשמת אדם ואם כן כל זמן שמקיים מצות בוראו הוא דוגמת מנורה שדולק עליו הנר אבל מי שלא השלים רק מקנתו הוי כמנורה שעשוי' פרקים פרקים ולא השיג התכלית האמיתי ואל יקו' שעדיין יהי' עת להשלים עצמו לעתיד כי הלא אז הוא יום שכולו שבת ואי אפשר להשלים בו המנורה כי הוא עת המנוחה ולא היגיעה והמלאכה ולכן תשמרו כל המצות ותאמינו שבעקב תשמעו שהם משפטים כולם ושיהי' האירום שלם כי בשלשה דברים יהי' האושר לעתיד גדול מכל הטובות שקבלו ישראל עד הנה (א) שיהי' לעולם בלי הפסק (ב) שיהיו כארוסה שיש לה עטרה שניכר לכל שהיא ארוסת הקב"ה (ג) שיהי האמונה בשלימות אחרי שגם קיום המצות המשפטים והחוקים יהיו בשלמות שאז כיון וידעת את ד' שלא בלבד שתאמין ששייך בו ספק אלא יהי' ידיעה ממש. לפרשת ראה. בפסוק ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה יש לדקדק ראו הל"ל לשון רבים ועוד למה ראה ולא שמע ויש לומר דכבר בארנו סוף פ עקב שעיקר עבודת ד' הוא להשלמת עצמנו וזה מה דאיתא במדרש רבה ראה אנכי נותן לפניכם הה"ד אם תחבו ושמעתם א"ר לוי לוי למה"ד לעבד שאמר לו רבו הרי מונייק של זהב ואם לאו הרי כבלים של ברזל כך אמר הקב"ה לישראל אם עשיתם את רצוני הרי הטוב והברכה ואם לאו הרי הקללה הרי שתי דרכים לפניכם ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ד"א ראה אנכי א"ר אלעזר משאמר הקב"ה דבר זה בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאילי' הרעה באה על עושה הרעה והטובה באה על עושה הטובה י"ל מה מבאר במשל ואיך שייך לזה קרא אם תאבו וגם במאמר ר"א יש לדקדק מה מבאר עם הפסוק דמפי עליון אבל יש לומר דכבר הקשו המפרשים למה כל שכר ועונש שבתורה הם גופני ולא רוחני ויש לבאר דהנה אולי יש לחשוב דברכה וקללה הוא שכר ועונש כאשר ישלם שכר לעוה"ב לפועל ומענש למזיק לעבודתו וזה כל פעולת ושכר הפעולה והעבודה אבל יצמח מזה שני טעיות האחת שיחשוב האדם שלא להיות פועל כלל ולא יקבל שכר על הפעולה ולא עונש אם יחדל והשני שיהי עי"ז כעובד ע"מ לקבל פרס. אכן זה אינו שעבודתינו הוא להשלמת עצמנו וכמו שלא יאמר האדם שרוצה שכר לגופו בשמאכילו כשרעב לאכול כי האכילה מצד עצמה היא נתבעת מתכונת הגוף וכשמאכיל זה בעצמו שכרו כן הענין בקיום המצות ע"י נשמה שהם להשלמת עצמת האדם שהיא נשמתו וכן אם יחדל מעסק המצות ממעט את תשלומתו ולכן אין האדם כעובד ע"מ לקבל פרס שהרי עובד את עצמו וגם לא שייך שיאמר לא אהי' עבד אבל יש להבין לפ"ז לענין מה כתוב שכר ועונש גופני בתורה וי"ל אחר שהנפש בעוה"ז לא תוכל להבין שכר ועונש רוחני מצד השלמה עצמה לכן כתבה התורה כן להדריך האדם לטוב ע"י שינתן לו שכר בעוה"ז ושיחדל מלחטוא ע"י יראת העונש ולכן מתורץ הקושיא למה לא כתבה התורה השכר הרוחני דעיקר שכר ועונש מצד עצמו אינה צריכה התורה לכתוב ולא יכלה לכתוב מפני שאין לב האדם יוכל להשיגו וההבדל שבין שכר ועונש כזה שהוא רק לזרז ובין שכר ועונש ממש הוא בשני דברים (א) לזרז בין ברכה בין קללה יש להם מכוון אחד דהיינו המעשה אבל לענין שכר ועונש ממש הם שני מכוונים להרע לזה ולהטיב לזה. (ב) לזרז צריך לפרש התנאים קודם המעשה אבל לענין שכר ועונש די אח"כ כשכבר נעשה המעשה וזהו פירש הפסוק הם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו ולכאורה תאבו וכן תמאנו מיותר חבל יאמר עכ"פ אביא אתכם לשמוע רק בהבדל אם תאבו ושמעתם דהיינו שהשמעו מצד רצונכם הטוב לא די שלא תקילו עונש אלא טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו לשמוע אזי חרב תאכלו עד שתשמעו אבל עכ"פ כל המכוון הוא שתשמעו וזהו מה שמבאר במשל העבד שלא אמר אם תשמע אגדיל אותך ואם לאו אכה אותך או אמכרך לאחר אלא הרי מונייק והרי כבלים פי עכ"פ תהי' לי עבד ואמשוך אותך בשלשלת אלא אם תהי' טוב יהי' השלשלת של זהב ואך לנוי ואם לאו יהיו כבלים של ברזל לסגור עצמך בעל כרחך. וזהו דמסיים המדרש הרי שני דרכים לפניכם