מנחת עני רלט

והוא דיתיב אמירי ועביד שרקרק וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתי משיחא שנאמר אשרקה להם ואקבצם א"ל רב אדא בר רב שימי והא ההוא דיתיב בי' כרבא (בשדה חרושה) ושריק ואתי גלל ואפסקי' למוחא אמר לי' האי ביידא (בדאי ושקרן) הוי עכ"ל. לבאר מאמר הקשה הזה י"ל ע"פ מה דאמרינן בתענית גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות שנאמר שובה ד' את שביתנו כאפיקים בנגב והמשל קבוץ גליות למטר יש לומר דמטר לא בא מלמעלה אלא כשנתעורר מלמטה כדכתיב באליהו על הר הכרמל והנה עב קטן ככף איש עולה מים וזה הי' לו סימן שיבא הגשם וכן הרחמים של קבוץ גליות צריך התעוררות מלמטה מעט כדאמרו רז"ל פתחו לי כסידקי של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם וכן נאמר שובו אלי ואשובה אליכם ולכן העוף הזה ששמו רחם הן בשמו והן במעשיו והן בהרגשתו מרמז על גאולת ישראל בשמו שהוא לשון רחמים במעשיו שקורא שרקרק שמרמז על השרק של מעלה כדכתיב אשרקה להם ואקבצם ובהרגשו שמרגיש כשיבואו גשמים שמרמזים ע"פ דברי רז"ל על קיבוץ גליות אכן כי התפללנו הרבה ועדיין לא בא משיח הוא משום דלא באנו עוד לכלל כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב ואמרינן ר"ה דף ל"א שעל שפלות ישראל נאמר כי השח יושבי מרום קרי' נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר אמר ר' יוחנן ומשם עתידים להגאל שנאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים ופירש"י שם מדלא כתיב השפילה עד ארץ ועפר מזה נראה שעפר הוא עוד מדרגה תחתונה יותר מן ארץ והטעם יש לפרש כי הארץ אף שהיא תחתון ביותר נגד מרום ונגד קרי' נשגבה מכ"מ זה עדיין יש לה חשיבות כשנחרשה לזריעה אבל עפר אין לו חשיבות כלל ולכן תקנו חז"ל לומר ונפשי כעפר לכל תהי' וכן ענין ישראל בגלות כל עוד דיתיב אמידי הנאמר על רחם דהיינו דיש לו עדיין לסמוך עליו עוד לא נתקיים ואפס עצור ועזוב ואז הקב"ה מעורר רחמיו בלבד לשמרם לבל יכלו בגלות וליתן להם פרנסתם שהיא ענין הגשמים אבל אי יתיב בארעא שכבר הגיע לעפר אז יתקויים כי ידין ד' עמו ויגאלם וע"ז הקשה רב אדא בר רב שימי הרי ראה פעם אחת לרחם שישב הארץ על שדה חרושה ושרק ובא סלע והפציע את מוחו אמר לי זה שקרן הי' שרצה לרמז בשריקתו שכבר בא העת שתקויים אשרקה להם ואקבצם באשר שכבר הגיע ישראל לשפלות לישב על הארץ אבל זה שקר הי' שאין זה השפלות היותר גדולה שהוא ישב על שדה חרושה שהוא בלבד המדרגה ישפילה עד ארץ אבל רק שכתקויים יגיענה עד עפר שהוא השפלות היותר אז יחקויים התנערי מעפר קומי שבי ירושלים לפרשת עקב. פ' ואתחנן מסיים ושמרת את המצות ואת החקים ואת כ המשפטים אשר אנכי מצוך היום ודרשו רז"ל היום לעשותם ולמחר לעה"ב ליטול שכרם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אכן לפי הנראה יש סתירה לזה במה שמתחיל אחר זה פ' עקב והי' עקב תשמעון וגו' ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו' הרי שמבטיח שכר מצות בעה"ז אכן יש לומר דע"י שלשה דברים בא השכר גם בעולם הזה. (א) ע"פ מה דאיתא במדרש ושמר ד' אלקיך לך כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז מכח הברכות שברכן בלעם וכל מה שברכו אותן אבות העולם והנביאים מושמרים להם לעולם הבא משל למה"ד ליתום שהי מתגדל אצל בעל הבית הי' אוכל ושותה משלו למדו אומנות אותו יתום אומר כל מה שאני אוכל ושותה ומתכסה מתוך שכרי הוא אמר לו אותו בעה"ב חייך כל מה שאתה אוכל ושותה בכח חבית מים שאתה ממלא לי ובכח עץ שאתה מבקע לי אבל שכרך כפול ומונח כך כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז בכח הייסורין הבאים עליהם אבל שכרן כפול ומשומר לעתיד לבוא עכ"ל ויש להבין איזה חילוק יש בין הברכות שברכן בלעם למה שברכן אותן האבות ואיך מבאר זה במשל שהביא וי"ל שהמצות נחלקים לשמיעות ושכליות השמיעות נקראים חוקים שאנו מקיימים בלבד באשר ששמענו אותם מפי הקב"ה אבל אם לא נצטוינו עליהם לא היינו מקיימים אותם מפני שאין השכל מחייבם אכן השכליות נקראים משפטים מפני שהשכל שופט שיש לקיימם לתועלת האדם היחידי ולתועלת חברת האדם ואם שאין הקב"ה צריך לעבודת האדם וכל מה שאנו מקיימים הוא לתועלת שלנו לבד עם כל זה אנו מחוייבים לקיים המצות כולם לכבוד שמו הגדול לעשות לו נחת רוח לקיים רצונו וביותר צריך השתדלות לזה במצות שכליות שאנו מכירים בהם התועלת לנו שלא נקיים אותם בשבילנו כי אם בשביל הקב"ה שצו' עליהם כי המצות שמעיות שאין אנו מכירים תועלת שלנו בהם בנקל יותר אנו מקיימים לכבוד השם המצוו' עליהם וזה ענין המשל שהיתום אצל הבע' הבית שלמדו אומנות עושה שתי מיני עבודות עבודת האומנות שלמדו הבע"ב ועבודת הבית למלאות מים ולבקע עצים והחילוק בין שתי מיני עבודות הוא שעבודת האומנות השכר הגיע לרבו בלבד ואין להיתום חלק בו אבל עבודת