מנחת עני רלב

עלך עכ"ל וכנגד ה' החטאים האלה באו ה' פורענות מדה כנגד מדה דאמרו רז"ל פ"ב דיומא שבית ראשון נחרב בעון ע"ז ובית שני בעון שנאת חנם ולכן על מה שבזו את הארץ נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. החטא על שרצו לעבוד ע"ז נתעורר ונצטרף לעון ע"ז וגרם חורבן בית ראשון. החטא של שנאת חנם התעורר החטא ששנאו להקב"ה חנם וגרם חורבן בית שני. על מה שחטאו שרצו להמסור עצמם ביד שונאיהם נגזר עליהם חרבן ביתר שנפלו ביך שונאיהם. ועל שלא בטחו בהקב"ה נענשו במה שנחרשה העיר שעל ידי זה נגזר מהם התקו' והבטחון שתבנה במהרה שעל זה נחרשה משונאיהם למען תהי' מדבר שממה לבלתי הבנות עוד ועפ"ז יש לפרש מדרש איכה דאיתא שם ר"ח בר פפא פתח מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע ר"ח ורבי יונתן חרווייהין למה היו עשרת השבטים ושבט יהודה ובנימין דומין לשני בני אדם שהיו מתכסים בשמלה חדשה בימות הגשמים והי' זה בוגד מכאן וזה בוגד מכאן עד שקרעו אותה כך לא זזו י' השבטים עובדים ע"ז בשומרון ושבט יהודה ובנימין עובדים ע"ז בירושלם עד שגמרו ירושלים ליחרב עכ"ל והוא תמו' דלא בלבד שלא מובן ענין המשל איך י' שבטים ושבט יהודה ובנימין רצו להתכסות בשמלה חדשה בימות הגשמים אלא שגם מה שמסיים עד שגמרו ירושלים ליחרב אין לו מובן איך מה שעבדו ע"ז שבשומרון החריב את ירושלים בם מה שמסיים הפסוק חומץ על נתר וגו' אין לו המשך למה שקדם ע"פ פי המדרש שהכתוב מדבר בחרבן ירושלים ולפרש זה יש לומר שרבי חנינא בר פפא רצה לבאר למה פתח ירמי' הנביא הקינות לקונן על חרבן ירושלים במה שאמר איכה ישבה בדר העיר רבתי עם שרתי במדינות ובו ואח"כ מקונן על גלות יהודה במה שאמר גלתה יהודה מעוני ובו הלא בודאי גדול הרעה של גלות יהודה מחרבן ירושלים וה"ל להקדים את זה ולכן פתח מעדה בגד ביום קרה ומביא המשל שירמי רצה להודיע בתחלה איך נהיתה הרעה הגדולה שעלי' מקונן בשירים ואמר שהכל גרם חשיבות ירושלים שהיתה רבתי עם רבתי בגוים שרתי במדינות שהגלות והחרבן נגרם עי עון ע"ז אכן איך באו ישראל ויהודה לעבוד ע"ז זה גרם חשיבות ירושלים בעיניהם ובעיני כל הגוים שירבעם התחיל להתעות ישראל לעבוד ע"ז מפני חשיבות ירושלים כדכתיב מלכים א' י"ב ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ד' בירושלים וגו' ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים הנה לקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים הכי ע"י שירא ירבעם חשיבות ירושלים בעיני ישראל כאשר שהי' שם בית ד' גרם שנעשו ישראל עובדי ע"ז. וכאשר ברבות הימים הצליחו ישראל שהם י' שבטים בשומרון ונצחו את יהודה ובנימין במלחמות דאגו הרשעים שבמלכי יהודה שהעם יעזבו את ירושלים ויפנו לשומרון מקום ע"ז לבקש שם הצלחה ועל כן התחילו גם הם לעבוד עז בירושלים למען יחזיקו העם בירושלים ועי"ז הי' ירושלים הגורם עבודת זרה הן בשומרון לעשרת השבטים והן בירושלים לשבט יהודה ובנימין וזה ענין המשל ששני בני אדם רוצים להעדות בגד חדש שהוא דבר חשוב ביום קרה להתחמם בו וע"י שזה בוגד ומושך ייכאן וזה מכאן נקרע הבגד ולא הי' לשניהם כן הי ענין ירושלים ע"י שהי' חשוב בעיני י' שבטים נגרם שעבדו ע"ז בשומרון וע"י שהי' חשוב בעיני יהודה ובנימין נגרם שגם הם עבדו ע"ז בירושלים ובזה גמרו ירושלים ליחרב ועל כן פתח ירמיהו לקונן בהזכיר חשיבות ירושלים באשר שזה ה' הגורם הגלות והחרבן

אמנם מה גרם חרבן בית שני זה מפרש סיפא דקרא חומץ על נתר דנתר הוא דבר מחובר ומראיתו לבן וכשיבא עליו חומץ נמוס ונחלק ונפסד וזה הי' דמיון ישראל בעת חרבן בית שני שלבן הוא מראה על נקיות מן החטא כדכתיב כשלג ילבינו וכן היו ישראל אז שלא היו חוטאים להתחייב גלות ע"י מעשיהם כמו בעת חרבן בית ראשון אבל שלט עליהם חומץ המחלוקת ושנאת חנם ועי"ז נתחייבו גלות וזהו פי' הפסוק ע"פ דרשת ר"ח בר פפא מעדה בגד ביום קרה שהוא עון ע"ז בימי חרבן ב"ר וחומץ על נתר שהוא עון שנאת תנם בימי חרבן בית שני גרמו לשיר שירים על לב רע לשיר קינות על לב רע ועצב

והנה במה שאמרנו שכאשר הוכנעו יהודה ובנימין תחת אשר הי להם לפשפש במעשיהם ולשוב לד' אדרבה הוסיפו לחטוא ולעבוד ע"ז הוא מה שצוח הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה ובזה יתיושב המדרש – הובא גם בב"ל – חטא חטאה ירושלים וכי אומות העולם אינם חוטאים אלא אע"פ שחוטאים אינם כלום אבל ישראל יחטאו ולקו עכ"ל והוא תמו' איך משמע ממה שנאמר חטא חטאה ירושלים שאה"ע אינם חוטאים וגם מה שמשיב אע"פ שחוטאים אינם כלום אין לו מובן למה אינו כלום אכן יפורש דעל פי רגילות בבני אדם לא יבוזו לגנב כי יגנוב או למי שעושה תועבות אם יתהלך נקי בשוק ולא תשיגהו העונש ורק אם יאסר בנחושתים ויושם בבור האסירים אז יתבזה בעיניהם אכן ע"פ האמת הוא להיפך כי לא העונש הוא המבזה והמשפיל כי אם החטא והעון אשר עליו נענש ולכן הוא מבוזה ע"י מעשיו הרעים גם אם לא תשיגהו העונש וזה פי' המדרש שהוקשה לו מה שאמר הכתוב חטא חטאה