מנחת עני רכח

עליהם משה שניבא בזה הדבר אשר דבר ד' והחילוק בין כה אמר ד' לבין זה הדבר אשר דבר ד' ביאר בספר אפיקי יהודה בטוב טעם ודעת על פי מה דנדרש במכילתא משה ידבר והאלקים יעננו בקול מלמד שהשכינה מדברת בגרונו של משה רצה לומר אחרי שהיה ברצון הקב"ה ללמד לישראל התורה בעצמו ובכבודו אבל הם נתיראו ואמרו אל משה דבר אתה עמנו ואל ידבר אלקים עמנו פן נמות על כן לקדש את ישראל צמצם הקב"ה שכינתו לדבר בקולו של משה מתוך גרונו שלישראל הי' נראה כאלו משה ידבר אבל באמת מה ששמעו היה דבר ד' ובזה נתעלה נבואת משה מנבואת כל הנביאים שהם אמרו כה אמר ד' ששמעו קול ד' בנבואה והם התלבשו הנבואה בדבריהם של עצמם והודיעום לישרארל בלשון כה לומר בדמיון זה אמר ד' אבל לא כן בנבואת משה שלא היה נבואתו לישראל רק דומה לדבר ד' אשר שמע כי אם מה שדבר לישראל היה דבר ד' בעצמו שדבר בקולו של משה ולכן אמר זה הדבר אשר דבר ד' זה תוכן דברי אפיקי יהודה ודפח"ח: אכן לא נהג זה רק עד שהשלים הקב"ה לצוות כל המצות לישראל הן הכתובים בארבעה ספרים הראשונים והן אותם שלא כתובים שנתנו למשה בעל פה ואשר מקצתם הזכיר במשנה תורה אבל כאשר החל משה לשנות לישראל כל התורה במשנה תורה זה לא היה עוד דבר ד' בעצמו אלא היה דברי נבואה שאמר מפי עצמו ברוח הקדש כפי אשר דבר אליו ד' וזה הוא מה שפתח אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל לומר שהדברים עד הנה שדבר משה לא היו דבריו אלא דבר ד' כאשר הודיע לישראל במה שאמר זה הדבר אשר דבר ד' או אשר צוה ד' אכן מעתה היו דבריו דברי עצמו על פי הנבואה אשר היתה לו וזהו הפירוש קללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרם לומר שנאמרו בקולו מפי הגבורה עצמו אבל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם כלומר שאלו לא הי' דברים היוצאים מפי ד' לישראל אלא שיצאו מפי משה עצמו על פי הנבואה אשר נאמרה לו

וזה פי' המדרש כאשר פתח משה משנה תורה והודיע לישראל שמעתה ישמעו את דבריו ממש ולא ישמעו עוד דבר ד' בלי אמצעית כאשר הודיע להם בזה הדבר תמהו הלא אמרת כבד פה וכבד לשון אנכי שעד הנה לא היו להם תמהון על זה שידעו שלא משה הוא המדבר אליהם אלא הקב"ה ה בעצמו אבל כשהתחיל לדבר במשנה תורה דברי עצמו תמהו ונודע להם מעתה כי כבר מאז קבל משה התורה נתרפא כנאמר מרפא לשון עץ חיים

והנה אע"פ שמשנה תורה משה מפי עצמו אמר מכל מקום הי' על פי ציווי הקב"ה שכן מבואר במדרש אלה הדברים משל למה"ד לתלמיד שהיה מהלך אחר רבו ש וראה גחלת מושלך בדרך וקסבר אבן טובה היא נטל אותה ונכוה בה אחר ימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה מושלכת בדרך וקסבר שהיא גחלת ונתירא ליגע בה אמר לו רבו טול אותה אבן טובה היא כך אמר משה בשביל שאמרתי להם שמעו נא המורים נטלתי את שלי מתחת ידיהם ועכשיו אני בא להוכיחם אמר לו הקב"ה דבר ואל תתירא עכ"ל והנה מה שאומר המדרש אמר לו הקב"ה דבר יראה שדרש כן ממה שנאמר ויהי בארבעים שנה וגו' דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ד' אותו אליהם: אכן מה ענין המשל ועוד למה בשמעו נא המורים כעם הקב"ה על משה שהוכיחם וכאן צוה בעצמו לו להוכיחם אכן בשנדקדק שבהליכה הראשונה נאמר שהיה מהלך אחר רבו ובהליכה השנית נאמר שהיה מהלך עם רבו והלא דבר הוא אבל נראה שבזה רצה המדרש ליישב הסתירה שבמי מריבה היה משה דוגמא תלמיד שהולך אחר רבו דהיינו אחר דבריו ועצתו שאמר לו הקב"ה בבירור מה יעשה שאמר לו קח את המטה ודברתם אל הסלע שעל פי מה שבארנו בפ' חוקת לא רצה הקב"ה רק שמשה יראה להם את המטה לרמז להם שאם ימרו נגדו ילקו במטה אבל לא יותר אלא ודברתם אל הסלע שידבר אליהם דברים רכים ולכן כאשר שינה משה מציווי הקב"ה ודבר קשות עם ישראל וקרא אותם המורים בחשבו בקנאתו לכבוד השם שמצא אבן טובה היתה לו גחלת שנכוה בה אכן בתוכחה זו לא צו' לו הקב"ה איך יוכיחם רק אמר לו סתם שיוכיחם בזה היה כתלמיד שהולך עם רבו בשוה לו בדעת אחת אבל נתירא להוכיחם פן תהיה לו התוכחה פעם שנית לגחלת שנכוה בה לכן אמר לו הקב"ה דבר ואל תתירא

ובאשר שהלך עם רבו ובדעתו שלא לדבר קשות עם ישראל לכן היו דברי תוכחתו להם בתחלה רק ברמז כדאיתא בספרי אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצירות ודי זהב. ומבאר בספרי במדבר לא במדבר היה אלא בערבות מואב ומה הוא במדבר שהוכיחם על מה שהכעיסו במדבר שאמרו מי יתן מותנו ביד ד' בשבתינו על סיר הבשר בערבה בשביל מה שחטאו בערבה בבעל פעור מול סוף שהמרו בבואם לים סוף ואמרו המבלי אין קברים במצרים בין פא פארן מה שחטאו במרגלים ובין תופל ולבן שתפלו על המן שהוא לבן ונפשינו קצה בלחם הקלקל בחצירות במחלוקתו של קרח ודי זהב מה שחטאו בעגל:. והנה מה שמסיים בעגל על זה כבר נתן הספרי טעם מפני שהוא הקשה יותר מכולן אבל צריך טעם