מנחת עני רכו

ברכתו משולשת:

ומה שתבע העבודה בשלש מעלות האלה הוא באשר שישראל ביציאתם ממצרים היו בדמות נער שאם מבקשים ממנו לעשות דבר הוא יעשה ברצון ביותר אם מיד יותן לו שכרו ולכן נאמר למען תשכילו אבל כשעברו את הירדן שלא היו עוד תחת שבט מוסר כנער לאב אז נתבע הם יותר שלא יעבדו בשביל השכר כי אם באשר שהיא ציווי השם ולכן לא נאמר שם למען תשכיל ותצליח אבל מכל מקום עוד היו צריכים סעד ע"י ידיעה כי אז כשיעבדו כן ישכילו ויצליחו כי אף שהפסוק כי אז תצליח את דרכיך ליהושע נאמר לא אותו לבד צוה הקב"ה כן כי אם בשביל ישראל כנראה ממה שנאמר והגית בו יומם ולילה שמצאנו בכל מקום שהיא מצוה לכל ישראל אבל דוד תבע המעלה העליונה שהעובד באמונה לא יעלה על לבו בשעת עבודתו כלל השכר שתבוא לו ידה כי אם החפץ בתורת ד' ינחנו. ומה שדי היה לישראל בתחילה לעבוד בשביל השכר הוא על פי דברי רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ובזה יש לבאר מדרש תמוה הובא בילקוט משלי דדיה ירווך בכל עת בני מוטב לך לחבוק דדיה של תורה שמביאה אותך לידי זכות מלחבוק איך נכריה שמביאה אותך לידי חובה ואל תאמר אין הקב"ה רואה מה שאני עושה ת"ל כי נוכח פני ד' דרכי איש מכאן אמרו חכמים ז"ל דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים עכ"ל והבינה לעתים (דרוש ח') שכבר הביא מאמר זה דקדק מהיכן היינו טועים לומר שטוב לחבוק חיק נכריה משל תורה ח"ו שהוצרך להזהיר על הפכו ולמה צריך באריכות לומר שמביאה לידי זכות ולידי חובה ועוד איך נמשך ממה שקדם מה שאמר ואל תאמר אין הקב"ה רואה וכו' כי מי יערב אל לבו לכפור השגחת הבורא גם מה שמסיים מכאן אמרו דע מה למעלה וכו' וכי לא ידענו כבר את זה שיאמר מכאן אמרו וכו' והלא כל התורה מורה על זה היות עיני ד' רואים מעשה בני אדם במה שמייעד שכר לעושי רצונו ועונש לעוברי רצונו ומלבד הדקדוקים האלה של המחבר הנ"ל עוד יש לדקדק הלשון מוטב לך לחבוק דדיה של תורה למה אצל תורה אמר לשון דדיה ולא גם לחבוק חיק התורה כמו שאמר מלחבוק חיק נכריה ולבאר זה יש לומר שאם אמנם האמונה בהשגחת ד' על כל מעשינו היא אחת מיסודי הדת עם כל זה יש לחשוב ענין ההשגחה בשתי אופנים. האופן האחד שהבורא יתברך מלא כל הארץ כבודו רואה ומשגיח על כל דרכי ומעשי בני אדם בכל רגע ורגע שהכל נגד עיניו שהוא רואה כל המעשים ושומע כל הדברים של בני אדם באותו רגע שהם עושים ומדברים. והאופן השני יש לחשוב שכבר דימה התנא ר' עקיבא באבות פ' ד' להבורא יתברך לחנוני המקיף ובני אדם במעשיהם לקונים בהקפה שכותבים וחותמים בפנקס הקפותיהם כמו שאמר החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללות יבוא וילוה וכמו שהחנוני שיש לו שלוחים בחנותו אינו משגיח על כל מה ששלוחיו מלוים להקונים ועם כל זה יש לו השגחה גמורה על עסקו כשיפתח פנקסו ויראה שפלוני ופלוני לוה כך וכך וחתם על מה שנתחייב לו כן היה אפשר לחשוב גם השגחת הבורא יתברך על דרכי בני איש שאינו משגיח בשעת מעשה על כל מעשיהם כי אם נודע לו ע"י ספר הזכרון בו יחתום יד כל אדם כל אשר נעשה תחת השמש:

והנה כל אלה משתי מיני השגחות האלה מביא תועלת לאדם שמי שיודע שעומד לפני בוראו באותו רגע שהוא רוצה לחטוא ולעבור על דבריו הלא גם אם לבו אינו מרגיש אהבת ד' לא ירהיב נפשו עוז לעבור על ציויו נגד פניו קל וחומר ממי שעומד נגד מלך בו"ד שלא ירהב בנפשו לעבור על ציווי גם אם הציווי עצמו לא ימנענו אבל אם חושב שהבורא יתברך לא יראנו בשעת מעשה רק ימצא חטאו כתוב בספר הזכרון אזי קלות דעתו לא יחדול אותו מחטוא. אכן נגד זה יש תועלת למין השגחה האחרת שמעשיו בספר נכתבים שעל ידי זה הקל הדעת לא יהי' לו תקו' שמעשיו נשכחים או שיכפור בבואו לדין שלא עשה מעשים הזדונים אשר נעמסו עליו באשר יודע שבידו בעצמו חרט אשמתו בספר וזה ימנענו מחטוא. ולכן הבורא יתברך הודיע לאדם שבשתי מיני השגחות נשגח עליו שנוכח פני ד' כל אשר יעשה בשעת מעשה ושגם מעשיו בספר נכתבים

וכמו לענין שלא לחטוא בעבירות יש תועלת להשגחה בשעת מעשה יותר מלהשגחה ע"י ספר הזכרון כמו כן גם לענין קיום המצות יש תועלת למין השגחה זו יותר והוא בענין שאמרנו שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך של בא לשמה שזה יתכן לבד אם יודע האדם שהקב"ה רואה את מעשיו בראיי' המיוחס לו כנאמר האדם יראה לעינים וד' יראה ללבב שלא רואה בלבד המעשה כי אם גם המחשבה אשר הגיע את האדם לעשות המעשה אז יש תקו' שגם אם בתחלה לא יעשה רק בשביל תועלת עצמו לקבל שכר לבסוף יבוש ויכלם להיות כעבד שאומר לרבו לא בשבילך אעבוד לך כי אם בשבילי ושכן יאמר במחשבתו הנגלה לאביו שבשמים אליו ועל כן יש תקוה שירגיל עצמו להסיר המחשבה המבישה מלבו ולעשות המצוה לשמה אבל אם בשעת מעשה לא רואה הבורא ב"ה מעשיו רק ימצאם כתוב בספר אז אין לו דבר שיניענו לעשות לשמה אחרי שרק המעשה ולא המחשבה נכתב בספר.