מנחת עני רטו

י א שידו אי עו אמצא הנראה הפסוק הראשון הוא שפת יתר שהיה די לומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לד' ואולי י"ל שיש להבין הלשון קרבני לחמי לאשי שכבר אמר דוד בשם הקב"ה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה אכן כבר העיד הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה ועפי"ז יש שני מיני קרבנות קרבן ד' וקרבן לד' קרבן ד' הוא לב הנשבר והתמים מכל מום והוא אשר חפץ בו ד': יום המיתה נקרא מועד לכל חי כדאיתא בזוהר פ' כי תשא וזה מה שאמר הכתוב צו את ב"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו פי' קרבני המיוחס לי שהוא נקרא לחמי שערב לי כלחם לחיך שהוא לבבכם מקור חייכם תשמרו להקריב לי במועדו כשיגיע לאדם מועדו מועד כל חי לומר זה אשר חפצתי שיהי' נקי בכל עת להקריב לי ביום מועד לכל חי ולמען השיג זה ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו לד' כבשים בני שנה שדרשו רז"ל כבשים שכובשים ומכבסים העונות שלא לן אדם בירושלים ועונו בידו הא כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים על עבירות היום וזה וודאי שכפרה לא שייך רק במי שהוא מתחרט ורוצה לנקות עצמו מן החטא שאל"כ איך היה אפשר למקדש להחרב וע"כ קרבן הכבשים לא היה תכלית כי אם הדבר המביא אל התכלית שישים האדם אל לבו לנקות עצמו בתשובה שיהי' ראוי לקרוב אל ד' ביום מועד וזה פי' המדרש שאמר הקב"ה למשה עד שאתה מצוה אותי על בני פקדם שלא ימרודו בי לומר וכי בניך בלבד הם ולא גם בני אשר אני אוהב אותם כמוך אך פקדם שיחיו חיי נקיות מכל חטא שראוי להקרא קרבני להקריב לי במועדו כשיגיע לכל אחד המועד לכל חי וזה מה שמפרש המדרש פקדם עלי שלא ימרודו בי ושלא ימירו את כבודי באל אחר כי אם ינהגו כן אהבתי לא תסור מהם לעולם גם אחרי שכבת עם אבותיך

ומה שמסיים עולה תמיד יבואר ע"פ מה דאמרינן ביצה פ' ג' אמר ר"ש בן לקיש ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות ופי רש"י עזין קשים לנצח אמנם לא מבואר בענין מה קשים לנצח דאם מצד הגבורה הלא הארי בחיות הוא הקשה לנצח יותר מכלב והנשר בעופות חזק יותר מתרנגול והמהרש"א מפרש לשון עזין מענין עזות פנים וחוצפא אכן כבר העיר שלא יצדק זה בישראל שמדותם היא בושת פנים ומה שרצה לומר שהתורה היפך אותם מעזות לבושה אין זה במשמעות הלשון ישראל באומות שמשמע שעדיין עזין הם גם מה שמפרש שלא ישובו מפני כל ומעיזין פניהם מדה זו נמצא גם באיזו משאר חיות ועופות יותר מבכלב ותרנגול אמנם ביותר יש לחמו' על עאמר יהודה בן תימא באבות פ' ה' שאמר הוי עז כגמר ושוב אמר עזות פנים לגיהנם שסוף דבריו סותר תחלת דבריו אמנם יפורש דשני מיני עזות הם עזות החיצון שנקרא עזות פנים ועזות הפנימי שהוא החוזק לב לעמוד על משמרתו ושלא לשנות את תפקידו ואילו הם ב' מיני עזות שמזכיר יהודה ב"ת דעזות נמר היא חזקת הלב ואמר שמצו' לאחוז במדה זו אבל עזות פנים שהוא מדה הרע של חציפות המתנגדת לבושת פנים עלי' אומר עז פנים לגיהנם וביותר מבואר זה בדברי רשב"ל בשלשה עזין הם שאין בחיות ששומר את משמרתו בלי הפסק כמו הכלב שכל תחבולות אשר יעשו וכל מטעמים אשר יושיטו לו לבטל את משמרתו משמרת אדוניו וביתו לא יועילו נגדו וכן בעופות אין מי ששומר את תפקידו בלי הפסק כמו התרנגול שמשמיע קולו בלילה לעתות מיודעות ובפרט בשמבחין בין יום ובין לילה שלא מבטל את זה אפילו לילה אחת להחריש מלקרוא או לקרוא לשעה אחרת וזאת היא המדה המפוארת בישראל שעזין הם בשמירת תפקידם בחזקת הלב וזהו מה דאמרינן בביצה שם שנתנה תורה לישראל מפני שעזין הן שכל עכובים לא יועילו לבטלם מן התורה ואלמלא כן אין כל אומה עומדת בפניהם כי אז היו מחזיקים בחוזק הלב ובמשמרת תפקידם בענינים אחרים לנצח בהם את האומות אבל משקבלו התורה משימין חזקת לבם בקיום התורה כמו שהראו בגלות המר הארוך שכל מה שעבר עליהם הן טוב הן רע לא יכול לבטלם רובם ככולם מלהחזיק בתורה גם לא יום אחד: ומה שהוא המדה המשובחת לכלל אומה הישראלית צריך להחזיק בה גם כל יחיד וכמש' הרבינו יונה שאל יתנהג אדם במצות הבורא בהתרשלות פעמים עושה פעמים מניח אלא כולן יעשה בלב שלם תמיד ולא יניח שום ענין מפני עצלות ומפני בושה וכמו שביארנו בפרשת בלק שביטול התמידות בקיום המצות הוא המבוא להריסת כל התורה וזהו מה שמסיים הפסוק לאחר שצו' הקב"ה את קרבני לחמי לאשי וגו' כאשר פירשנו שמבקש מהאדם הרצון הטוב לעבדו בהכנעה ובאהבה ועל זה אמר עתה תמיד שצריך להתנהג כן בתמידות שעיקר חיזוק התורה הוא להאמין שלא תשתנה ולא תפסק אם לא שהבורא ב"ה המצו' עלי' בקיומה יצו בביטולה והוא להאמין שעבודתה היא תמיד

בזה אולי יש לבאר מה דאמרינן בבא בתרא פ' ה' אמר רבה אשתעי לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא תורתי ברישא ומחינן לה באלותא דחקיק עלי' אהי' אשר אהי' יה יה ד' צבאות אמן אמן סלה ונחית פי' שרבה מספר שאמרו לו יורדי הים שהגל שרוצה להטביע הספינה נראה בראשו כמראה