מנחת עני ריד

מה שקדם ולבאר זה י"ל שאע"פ שכל מה שחוטא האדם הוא בגוף ונשמה עם כל זה יש חלוק בענין הדרך שהולך היצה"ר להחטיאו שלפעמים הולך מגוף אל הנשמה ולפעמים מהנשמה אל הגוף שאם אדם אינו מושל על תאותיו ומשביעם גם באיסור ולבו רועש בקרבו על שיודע שמרה תהיה לו באחרונה אז למען השקט סער לבבו כופר בהקב"ה המצוה על המצות ובא לכלל טעות ע"ז ולחוטא כזה בא החטא מן הגוף החיצון אל רוח הפנימי ולפעמים תהלוכת היצה"ר היא להיפך שבתחילה נתעה בטעות ע"ז וממילא אין כאן עוד לפניו עבירות ומצות התורה והולך אחרי תאותיו שהכל. אצלו כהיתר ולחוטא כזה בא החטא מן הפנימי אל החיצון והחילוק ביניהם שמי שהתחלת חטאו הוא מתאוות הגופניות כשיפסקו אלו אפשר שיחזור בתשובה ויענה עצמו בעינוי על מה שנהנה באיסור ויבוא יוה"כ ויכפר אבל מי שהתחיל לחטוא ברוחו הפנימי המינות עליו נאמר כל באיה לא ישובון ואין לו תקנה לשוב: וזה פי' המדרש שאומרת כנסת ישראל להקב"ה שתורה אני מבחוץ לומר מה שחטאתי לא חטאתי רק ע"י תגבורת תאוות גופניות ונאו' אני מבפנים בלבי ובמחשבתי לא זזיתי ממך לילך אחר המינות לכן תקותי להיות כאהלי קדר שמתכבסות ומתלבנות כן גם אני אשוב לך ואחרט על מה שחטאתי ויבא יוה"כ ויכפר עלי

וזה ג"כ פי' המדרש וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק אין צחוק אלא ע"ז פי' לא התחילו לבא לידי חטא ע"ז ע"י מחשבות מינות כי אם מתוך תאות גופניות של אכילה ושתי' ולכן אמר הקב"ה לחוטאים כזה שלא חטאו רק ע"י יצה"ר של התאוות יש תקנה לע"ל כשאעקור מהם יצה"ר מה שא"כ בחוטאים ע"י מינות שלהם אין תקנה דכל בואי לא ישובון:. וזהו ג"כ הפירוש והמה בוכים שהיו קורין ק"ש רצה לומר שאע"פ שחטאו בבעל פעור לעבוד ע"ז לא המינות הטעום לזה להיות כופר בהקב"ה והראי' שהיו בוכים וקראו ק"ש להעיד על אחרות הבורא ושרק לו ראוי לעבוד ורק תאות בנות מואב הדיחם ובכייתם הי סימן שהכירו גודל חטאם ומתחרטים ולכן הי' אפשר שבא פנחס ע"י הריגת זמרי לכפר על כל ישראל

עוד י"ל במה שאמר והמה בוכים שהיו קורין ק"ש ע"פ מה דאמרו רז"ל אם יראה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אם חוזר בו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אם חוזר בו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה עכ"ל וי"ל הלא ק"ש הוא בכלל התורה ואיך יתכן לומר שאם לא חזר היצה"ר מן הכלל שיחזור ע"י הפרט גם בלא"ה קשה להבין שע"י קריאת איזו פרשיות יגבר על היצה"ר ועוד ק' אם הזכרת יום המיתה הוא דבר שמועיל ביותר א"כ למה לו בתחלה התקנות לעסוק בתורה ולקרוא ק"ש למה לא יזכיר לו בתחלה יום המיתה לכבשו ולבאר זה י"ל דידוע שיש שני מיני יראה יראת התרוממות ויראת העונש והמעולה בהן היא יראת התרוממות לחדול מלחטוא ע"י שמכיר גדולת הבורא ב"ה ומידותיו הגבוהות והנשאות ועי"ז יבא לאהבה את ד' ואין לך ענין מעולה ומשובח יותר לעורר אהבת הבורא מלמוד תורה שעל ידה יכיר איך מתנהג הקב"ה בבריותיו במדת טובו וחסדו עד אין חקר ואיך כל מצותיו מורים על זה שחונן את האדם להעלותו למדות מעולות לטוב לו בעה"ז ובעה"ב. אכן אם לא יועיל זה לבטל יצרו הרע ולהעלותו למדרגת יראת התרוממות אז ינסה להכניעו ע"י יראת עונש ויקרא ק"ש דהיינו שישים ללבבו מה שנאמר בק"ש והי' אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ד' בכם ואולי מה שלא הצליח בידו להשיג ע"י יראת התרוממות ישיג ע"י יראת העונש ותקות הגמול ועי"ז יבטל תאוותיו לחטוא. אכן לפעמים גם זה לא יועיל כי בקלות דעת יחשוב אף שמאמין בשכר ועונש הלא כעת אין חסר לי כלום ועוד יהי' לי פנאי לכבוש יצרי הרע כשאראה סכנה או כשיקרבו לי ימי הזקנה ולזה אמר יזכיר לו יום המיתה שאין לבטוח שעוד רחוק הוא כי אין מי שיודע קיצו ואולי קרוב מאוד כמו שאמר התנא שוב יום אחד לפני מיתתך שמא תמות למחר ובאשר שלחדול מלחטוא רק מיראת המות הקרוב היא מדה הפחותה ביותר בערך האדם לכן מזכירה לבסוף אחר שלא יכול לכבוש יצרו לא במדת יראת התרוממות ולא ביראת הגמול ואולי גם זה כוונת התרגום והמה בוכים פתח אוהל מועד שהיו קוראים ק"ש לומר אחרי שידעו שחטאו היו בוכים על מה שמודיע להם קריאת שמע שיחרה אף ד' על עובדי ע"ז כאשר באמת נאמר ויחר אף ד' בישראל

ועפ"ז יבואר מה דאיתא במדרש ילקוט צו את בני ישראל את קרבני לפי שהוא אומר יפקוד ד' איש על העדה אשר יצא לפניהם משל למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם היתה מפקדתו על בניה ואמרה לו בבקשה ממך הזהר לי בבני אמר לה עד שאתה מפקדני על בני פקדם עלי שלא ימרודו בי ושלא ימירו את כבודי באל אחר לכך נאמר צו את בני ישראל עכ"ל והוא תמוה איך נרמז בצו את בני ישראל וגו' הפקידה שלא ימרודו בהקב"ה ה וליישב זה י"ל כשנדקדק בפסוק צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לד' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד שי"ל הכפל ואמרת אליהם ואמרת להם וכפי