מנחת עני קצד

מלהיות עוד ראשי העם וההיפך מזה היה דאגת משה ביהושע שמחמת עניוות לא ירצה שיבואו ישראל בקרוב אל הארץ שהלא כשנבאו אלדד ומידד במחנה משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ ענה יהושע אדוני משה כלאם כלם מן העולם כדאמרינן בסנהדרין י"ז הרי שאחר ששמע יהושע שהוא יכניס ישראל לארץ מדברי נביאים נתמלא רוגז עליהם שלא היה חפץ בגדולה וע"כ נתיירא משה שמה שחפצו המרגלים מחמת גאוה יחפוץ יהושע מחמת עניוות וזה מה שאמר התרגום כר אזי משה ענוותנותי' של יהושע שזה מקרוב ראה כן שמאס בגדולה שתהי' לו בכניסת החרץ ונתיירא שיסכים לעצת מרגלים לבטל ישראל שלא יבואו במהרה לשם לכן קראו יהושע לומר ד' יושיעך מעצת מרגלים שלא יתגבר מדת ענותנותיך על נאמנותך להסכים עמהם ועכ"פ מכל זה ידענו גם ראינו שמשה ידע שהמרגלים חשבו עצה רעה ונעשו רשעים לכן ביותר יקשה ראה לשלחם

אכן יתיושב זה בשנדקדק זה שנאמר ותדבר מרים ואהרן במשה שממנו למדו רבותינו ז"ל שדברה מרים לשוה"ר ונענשה הלא יקשה למה מרים נענשה ולא גם אהרן כתיב ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' וכתיב ויאמרו הרק אך במשה דבר ד והלא מזה נראה ששניהם נכשלו בלשוה"ר אבל י"ל דאם אמנם גם המקבל לשוה"ר הוא חוטא כמו שאמרו רז"ל לשוה"ר הורג שלשה להמספר ולמקבל ולאשר נאמר עליו עכ"ז גדול יותר עון המספר מעון המקבל כמובן וכאשר בארנו בפ' מצורע והלשו"ר על משה על האשה הכושית אשר לקח לא דברה רק מרים שהיא שמעה מצפורה כן שפירש ממנה אבל אהרן שלא ידע מזה לא ספר רק קבל והאמין אשר על כן נאמר ותדבר מרים ואהרן ולא וידברו מרים ואהרן ורק הדבור הרק אך במשה זה אמר אהרן ג"כ כדכתיב ויאמרו אבל אין בזה לשוה"ר ולכן מה שנאמר וא ואהרן לא נאמר רק על אשר קבל הלשוה"ר ולכן על חטאו שהוא קל ביותר לא נענש כמו מרים אף שאהרן בעצמו התודה על חטאו במה שאמר אל נא וגו' אשר נואלנו ואשר חטאנו:

ועפ"ז גם אם גדול חטא של לשוה"ר שחוטא בו גם השומע לא יגדל החטא רק אם ישמע באמת אבל אם השומע לא יאמין יקבל זכות ע"י הדובר לשוה"ר באזניו על שעמד בנסיון ולא חטא ומזה יצמח תועלת גם להמספר הלשהו"ר כיון שלא נשמעו דבריו ולא הזיק בהם יתמעט בזה אשמתו וזה מה שכוון משה במשלוח המרגלים אף שידע שעצה רעה ביניהם לדבר לשוה"ר היתה לו התקוה שישראל מאמינים בני מאמינים לא יטו אוזן למוציאי הדבה ויצמח זכות גדול לכל ישראל ע"י זה וגם אשמת המרגלים יתמעט. עוד היה למשה סימן על רשעת המרגלים במה שאמר המדרש ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאים דבה על הארץ והוא ע"פ מה שבארנו מה דאמרינן סוף מכות לא רגל על לשונו זה יעקב שנאמר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע שמי שרגיל לדבר שקר לא בקל יהיה ניכר אם מה שאומר הוא אמת או שקר כי אומר השקר בהחלט ובלי שנוי כמו האמת אבל מי שאינו רגיל בשקר הוא ניכר בקל אם ידבר שקר שהוא כמתעתע על דרך לא נודע לו וכן היה ביעקב בשביל שלא רגל על לשונו דבר שקר נתיירא שבקל יכיר אביו שאינו עשיו שיהי' בעיניו כמתעתע על דרך לא הורגל בו ולהיפך היה זה במרגלים אשר עליהם נאמר וידרכו את לשונם קשתם שקר שהרגילו את לשונם לדבר שקר למען לא יהי ניכר בדבריהם השקר מן האמת וזה פירוש הדברים ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאים דבה על הארץ שבזה היו ניכרים שרצונם להוציא דבה בדבר שקר במה שהרגילו את לשונם לדבר שקר בחלקלקות כהולך בטח על דרך הנודע לו:

ואם שהיו למשה בזה ב' סימנים שהמרגלים יוציאו דבה אשר ע"כ כבר התפלל על יהושע שהקב"ה יושיעו מעצת מרגלים הן במה שהיו ניכרים לו שידברו שקר והן במה שאמר לו הקב"ה שלח לך אנשים לך ולא לי עכ"ז לא חדל מלשלחם באשר קוה שיהיה לתועלת ישראל שלא יקבלו לשוה"ר כאשר אמרנו אמנם תוחלתו נכזבה כמבואר בכתובים. הפסוק כחומץ לעינים וכעשן לשנים פירש האלשיך שאע"פ שגם החומץ יטעם האוכל אשר ע"כ לא ימאס האדם מלשתותו עכ"ז בתחלת שתייתו כשיגיע ל שיניו יקהה אותם מידי עברו אבל עם כל זה לא יחדול האדם לשתותו בשביל ההנאה שיהיה לו ממנו כשיבוא אל גרונו ואל בטנו וכן מי שמפיח אש ליחם בו או לצורך בישול בתחילה מעלה עשן המכאיב לעינים אבל עכ"ז לא יחדול מלהבעיר בשביל ההנאה שתבוא לו לבסוף מן האש כן מי שרוצה לשלוח אדם בשליחות אם עצל הוא יש לו טורח רב שילך בשליחותו אבל עכ"ז יטרח עמו בתקותו שאחר שהלך ישוב אליו כאשר השלים שליחותו אבל אם נשאר עצל גם אחר שהלך שלא יעשה שליחותו או אם יטרח עמו לריק שלא ילך בשליחותו כלל אז הוא כשותה חומץ שלא הגיע רק עד שיניו והקהה אותם ולא קבל ממנו ההנאה אשר קוה או כמו שמבעיר האש וכאב עיניו בעשן ותועלת לא היה לו וזה ענין המשל כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו וכזה נתקיים בשליחות משה למרגלים שגם הוא ידע שתחלת שליחותו יהיה לא בלבד לריק וללא תועלת לישראל כ"א גם שיותן מקום למרגלים להרשיע אבל קוה על התועלת שלבסוף לחזק אמונת ישראל וזה פירוש המדרש שלח לך אנשים זה