מנחת עני קצא

ומשפיל לכן נמשל בו התגלח לראש ולזקן:

החכמי תורה נקראו מלאכי אלקים אשר כל יגיעם וכל מחשבתם הם בעבודת ובתורת ד' ובזה נבין מה שנתיעץ סנחריב מהקב"ה איך ישתנה ויהיה לאיש אחר שזה ישיג אם ישליך מנגד עטרת ותפארת מלכותו וכששאל איך ישיג זה נתייעץ מהקב"ה שישתדל בכל כחו וימצא לזה מסעד ממנו (ע"ד הבא לטהר מסייעין לו) שישיג למדת ההסתפקות ובזוי הכבוד שהוא משל המספרת שבה מגלחין הראש והזקן וכאשר שאל מה יעשה להעיר מחשבה זאת בקרבו היפך טבעו שנטה לגאוה והתרוממות ובקשת כבוד ותענוגי עולם נתייעץ לילך אצל החכמים ולקחת לו המספריים וילך לההוא ביתא שהוא בית המדרש וכאשר מצא שם החכמים הצדיקים שהם המלאכי שרת בדמות בני אדם היגעים בחכמת התורה כמו שטוחנים קשייתא ושאל מהם ללמדו מדת ההסתפקות אמרו לו בתחלה תטחון גריוא דקשייתא דהיינו שתטרח עצמך להשיג החכמה תשכיל ותבין כי כל כבוד העולם הזה וכל תענוגי הם הבל וריק נגד תכלית האדם באמת וכאשר יגע בחכמה זכה למספריים מהם דהיינו שלמדו אותו להרגיל את עצמו במדת ההסתפקות ובזה כבר עלה עוד מעלה יותר על סולם התשובה אבל עוד לא השיג רק חכמה ולא תורה כי רק בתורת ד' שנקראה אש ונר כדכתיב מימינו אש דת למו ונאמר כי נר מצוה ותורה אור כאשר אמרנו רק בה יתקדש להיות בעל תשובה גמור כי בלעדי התורה שנקראת משמח לב ביזוי הכבוד והעולם גורם ביזוי החיים עד שהעולם חשך בעדו וכן היה עתה לסנחריב אחר שהסכים בדעתו להסיר ממנו עטרת ותפארת המלוכה ונתייעץ מהקב"ה להביא נורא דהיינו להרגיל עצמו בתורה ולהיות גר צדק ומיד שהיה מנפח באש התורה אתלי ליה נורא בדיקניה דהיינו מיד כשהתחיל לחקור בדברי תורה השיג המעלה שנאכל זקנו שלא היה חפץ עוד בתפארת והדר מלוכה והשליך ממנו עטרת ותכסיסי מלוכה אבל לא זכה להיות גר צדק ובעל תשובה גמור כי נהרג ע"י בניו כמאמר הכתוב ועכ"ז ע"י התחלתו בהרהור התשובה זכה שיצאו מזרעו אחר כמה וכמה דורות המאורות הגדולות שמעיה ואבטליון שלמדו תורה ברבים. לפרשת שלח לך. מצאנו ארבע פעמים בספורי התורה הוצאות דבה רעה וכל פעם הי' החטא גדול יותר. בראשון ביוסף כנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. שנית במרים כדכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה. שלישית במרגלים גלים כנאמר בפ' זו ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה. והרביעית בקרח ועדתו שהוציאו דבה על משה ואהרן באמרם ומדוע תתנשאו על קהל ד' כאלו הם לקחו הגדולה לעצמם ולא ע"פ צווי ד' היה:

ושכל אחד קשה מחברו נדע ע"י העונש שנענשו המוציאי דבה רעה. ביוסף לא היה עונש כלל כאשר נוסה במה שהושלך אל הבור אשר בו נחשים ועקרבים ולא הוזק מהם כאשר בארנו במקומו. במרים היה עונש קל שהיתה מצורעת שבעת ימים. במרגלים היה עונש קשה יותר שמתו במגפה אבל עכ"פ במיתה טבעית והיותר קשה היה העונש בקרח ועדתו אשר בהם נברא בריאה חדשה שפצתה הארץ את פיה ותבלעם וירדו חיים שאולה והטעם בזה יש לומר שכבר העיר הרמב"ן בפ' זו למה ביוסף כתיב ויבא את דבתם ובמרגלים כתיב ויוציאו דבת הארץ ומחלק בין דבת אמת לדבת שקר אכן לענ"ד י"ל שהחילוק שביניהם נרמז בתיבה עצמה שמי ששמע דבה רעה ורוצה להעבירה אזי ישתדל לעקור שרשה ולהעבירה מן החוצה אל המקום אשר תכלה וזה היתה כוונת יוסף אחר ששמע הדבה רעה על אחיו ורצה לכלוא אותה כנסה מן החוץ והביאה אל אביהם למען יוכיח את בניו ותכלא הדבה ולכך נאמר ויבא את דבתם אל אביהם ונאמר אביהם ולא אביו להורות על זה שבאשר הוא אביהם ישמעו לו ותכלא הדבה הרעה אבל במרגלים היה ההיפך שאז לא נודע שום דבה רעה על הארץ והם אשר היו המוציאי דבה בתחלה והיה כוונתם לפרסם הדבר למען יאמינו העם ולא יחפצו עוד לעלות אל הארץ ולכן נאמר ויוציאו דבת הארץ שהם במחשבתם הרעה פרסמו והוציאו הדבר. ובין אלו הקצוות היה חטא הוצאת דבה של מרים שהיא ח"ו לא נתכוונה להוציא דבה על משה אבל גם לא היה לטובה כי לא למשה עצמו הוכיחה על אודות האשה הכושית אשר לקח למען יתקן לאשר על פי דעתה פגם ולכן היה של מרים קשה משל יוסף שכוונתו רק לטובה אבל הי' פחות משל מרגלים שלא פרסמה הדבה כמו אלו והיותר קשה היה חטא עדת קרח שהמרגלים עם שכוונתם לרעה לא הוציאו דבה רק על הארץ שאין לה חיות והרגשה אבל הם הוציאו דבה לא בלבד על בני אדם כ"א על קדושי עליון ולכן היה עונשם הקשה שבכלם. ועוד בענין אחר היו החטאים כ"א קשה מחבירו ע"פ מה דאיתא במדרש רבה שלח לך זה שאמר הכתוב לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכל לבותם מה