מנחת עני קפט

וזה היה ענין ישראל במה שנאמר ויהי העם כמתאוננים שקודם זה נאמר ויסעו מהר ד' וגו' וארון ברית ד' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה וענן ד' עליהם יומם בנסעם מן המחנה ותחת אשר היה להם לשמוח בחסדי ד' שקרבם מהרה אל מחוז חפצם להביאם לארץ זבת חלב ודבש היו כמתאוננים לא מתאונן ממש כי לא היה להם דבר אשר עליו יתאוננו אבל היו כמתאוננים כמי שיש לו להתאונן וזה היה רע באזני ד' שמדת הצדיקים לשמוח תמיד בזכור חסדי ד' עליהם כמו שנאמר וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה פי' לא בלבד שהם בעצמם יש להם לב שמח לפני אלקים מה שלא נודע רק לו כי הוא בוחן לבבות אלא שגם אחרים ישישו בשמחתם וזה פי' וישישו בשמחה שהוא לשון הפעיל שישישו אחרים אבל הם לא בלבד שלא הראו שמחה לאחרים אל ארץ חפצם וענן ד' עליהם להנחותם הדרך כי אם גם בלבם היו כמתאוננים כמי שמתאונן על פגעים רעים שנעשו לו וזה היה רע באזני ד' שלא ידעו אחרים פשעם כי אם הבוחן לבבות לבדו ולכן ויחר אפו ובאשר שפשעם היה אנינות זה שנובע מהתקררות הטבע לכן ענשם היה שבער בם אש ד ואחרי שזה אחד וקצות החטאים ע"י הטבע לכן ותאכל בקצה המחנה להודיע להם חטאם במה שחטאו שנטו לאחת מקצות הטבע של התקררות ולא התלהבו בשמחה על חסד ד' עמהם: והנה מדת המתאונן שמואס בתענוגות ובחפצי עולם ואם באמת המתאוננים האלה נהגו בזה ע"פ הטבע שנוטה להתקררות לא היה חטאם רק אחת אבל אחר שהאספסוף התאוו תאוה לאכול בשר מה שהיה תאוה יתירה כי בהמן טעמו כל מיני מטעמים גם של בשר וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר אמר וישובו ששבו ממחשבתם הראשונה של אנינות והלכו אל קצה האחר להתאוות תאוה יתירה מה שאין מדת המתאונן כן כי אם מדת השמח בחיים ביותר מן הראוי ובזה הראו שמה שחטאו לא ע"פ הטבע היה כי אם ע"י לבבם הרע שתוכו ניחר ולכן עתה נאמר ויחר אף ד' מאוד אבל למשה שלא נודע שהיו כמתאוננים כמו שנאמר שהיה רק רע באזני ד' הוא חשב שטבע התלהבות יצר הרע מושל בהם ולא ידעו להכניע תחת יצר הטוב בעיניו היה חטאם זה של התאוו תאוה רק חטא ע"פ הטבע התועה מדרך הטוב ולכן בעיני משה רע בלבד היה אבל לא חרה אפו כאשר חרה להבורא ית' אשר לפניו נגלו כי הלכו מקצה אל הקצה

וזה הענין ג"כ במנורה להיפך זה שכמו ששפלות האדם הוא אם תוכו ניחר שלבבו מקום רצונו נוטה אל הרע כן מעלת האדם אם כל מחשבתו ומעשיו הם נובעים מלבבו הטוב אשר ע"כ נרות המנורה שהם רמז לנשמת האדם כאשר אמרנו האירו מול פני המנורה לא לחוץ כי אם לתוכם מקום משכן קדושת נשמתם אשר האיר כבוד ד' ומי שנוהג כן גם אם יתעה לפעמים מדרך הטוב וגם אם ימות בעוונו יש לו תקנה בחסד עליון: ובזה יבואר מאמר רז"ל סוף חגיגה אמר ר אבוה אמר ר"א תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא ומה סלמנדרא שתולדת אש הוא הסך מדמה אין אור שולטת בו תלמידי חכמים שכל גופן אש דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ד' עאכו"כ אמר ר"ל אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל ק"ו ממזבח הזהב ומה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון דכתיב כפלח הרמון רקתך אל תקרא רקתך אלא רקנים שבך עאכו"כ עכ"ל וי"ל אחר שאמר ר"ל ויליף בק"ו שאפילו בפושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט מאי רבותא משמיענו ר' אבוה דאין אור של גיהנם שולט בת"ח ועוד אם מלאים מצות כרמון איך קרא אותם פושעי ישראל ולישב זה י"ל ע"פ דברינו הנ"ל שיש שני מיני חוטאים חוטאים ע"פ הטבע שלא יתגברו על תאותם אבל בלבם מאמינים בתורה ובמצות ויש פושעים אשר לבם ניחר שחוטאים לא מחמת תאוה כי אם בעבור שאינם מאמינים בתורה וכופרים במצותיה והחילוק בין שניהם שבו ניכר מקור חטאם הוא אם רק חוטאים לעבור על מצות לא תעשה שלא נותנים רסן לתאותם להשמר מתענוגות האיסור אבל מקיימים המצות עשה שאינן מתנגדות לתאותם בזה ניכר שהם מאמינים בתורה אבל אם לא בלבד בעברם על מצות לא תעשה חוטאים אלא גם במה שאינם מקיימים המצות עשה שבתורה זה מורה כי כופרים בתורה: והנה אמרו רז"ל שדין לעתיד לבוא אחר המות הוא בגוף ונשמה כאשר זכרנו כבר פעמים הרבה שדרשו כן ממה דכתיב יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו וכן אמרו בראש השנה ד' י"ז בפושעי ישראל בגופן שיורדין לגיהנם ונידונים שם י"ב חדש ולאחר י"ב חדש גופם כלה ונשמתם נשרפת הרי שהזכיר גם כן שני מיני דין לגוף ולנשמה ובפושעי ישראל בגופן הזכיר שגופן ונשמתן כלו מכלל דבשאר פושעים אינו כן שרק גופן כלה אבל לא נשמתם וזה הוא החילוק שבין ת"ח ובין פושעי ישראל שבת"ח אמר שכל גופן אש על אחכו"כ שאין האור שולטת בהן ובזה נשמע שאפילו בגופן לא שולט אור של גיהנם אבל בפושעי ישראל שהן מאותן הפושעים אשר אמרנו שלא חטאו רק מחמת תאוה ומאמינים בתורה אשר ע"כ הם מלאים מצות כרמון שלא הניחו לקיים מצות עשה בהם לא הזכיר שגם גופן לא כלה רק שאין אור של גיהנם שולט בהם שהוא מה שבהם