מנחת עני קפב

מחשבתם הוא נכון לעניני הגוף לכן בחר ד' לצות על שביתת מלאכה בשבתות ויו"ט להעיר בתוכנו מחשבות המעלות הרוחניים וכן יהיו כל ימי חיי המנהלים את העם שיפנו עצמם בכל האפשר מעניינים הגופניים ויטהרו מחשבתם לעסוק רק ברוחני בתורת ומצות ד' לחשוב מחשבות איך יסקלו להעם דרך התורה והיראה לבל יכשלו באבן נגף התאוות הגופניות המתעים אותם מלקיים מצות ד' וגם המלאכה אשר יפרנסו ממנה תעשה להם ע"י אחרים כמו שאמרו ששבט יששכר היה הנושא עול תורה לדעת ולהורות מה יעשה ישראל ושבט זבולון היה עוסק בפרקמטיא והספיק צרכי שבט אחיו יששכר וכן בכל דור ודור מספיקים להמנהלים את העם צרכי פרנסתם למען יהיו פנויים לעבוד עבודתם עבודת הקדש בעד הצבור אכן למען יושג תכלית הזה תהי' כל הנהגת המנהלים האלה באופן שיוכר כי שם ד' נקרא עליהם ורוחו הוא בקרבם שירחיקו עצמם מכל תענוגי העולם ויהיה עסקם יומם ולילה בתורת ד' ובהוראתם לבני ישראל את הדרך ילכו בה למצוא חן בעיני אלקים ואדם ובאשר שהזקנים הראשונים שנמנו ע"י הקב"ה בעצמו כאשר ירד עליהם הם היו הנר הראשון של אור ד' אשר ממנו נדלקו כל הנרות של המנהלים בכל דור ודור לכן נשווה מספרם למספר שבתות השנה ויו"ט להזכיר שרק אז יבואו הבאים אחריהם אל תכליתם אם יהיה חייהם נקדש לד' כקדושת השבתות וי"ט אשר תכליתם להסב מעניני הגופני של ימי המעשה אל ענייני רוחני ולחשוב מחשבות להכיר אביהם שבשמים ולעבדו בכל לב ובכל נפש

ואיך תהיה הנהגתם נגד העם למען השיג את התכלית הזה מרמז מה דאיתא במדרש אספה לי שבעים איש זה שאמר הכתוב אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך למה לא אמר לו אספה לי שבעים אנשים אלא שבעים איש מיוחדים שיהיו דומין לי ולך ד' איש מלחמה והאיש משה עניו מאוד עכ"ל בפירוש דברי המדרש מהו הענין שיהיו דומין לי ולך ואיך נרמז זה במה שנאמר איש י"ל בהקדמת הפסוקים במשלי גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון: אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך: עיני ד' נצרו דעת ויסלף דברי בוגד: אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח: שוחה עמוקה פי זרות זעום ד' יפול בה בפי' הפסוקים ובהמשכם י"ל שיש מנהלי העם שחושבין על בוגדים בעדתם ומתפרצים במצות ד שטוב להניחם ולא ללחום בהם שלא להבעיר אש המחלוקת ועל שפתם אהבת השלום שאין טוב כ"א השלום אכן זאת דעת נפסדת היא שכבר אמר הנביא אין שלום אמר ד' לרשעים כי אדרבה כל שניתן ממשלה לבוגדים כלה גורמים הפירוד לבבות בין הנאמנים לד' ובין הפושעים וסייעתם לכן חוב הוא למנהל את העם שלא לסוג אחור מללחום בעד תורת ד' ותקנות חכמיו מיראת המחלוקת אבל יהיו דבריו בנחת וחן על שפתיו למען יכירו וידעו גם מתנגדיו שלא לכבוד עצמו הוא דורש ולא מושל בו גאות הנצוח כ"א כל דבריו וכל מעשיו הם לכבוד ד' לחזק תורתו ולאשר את עדתו והבא לטהר מסייעין לו ולא בלבד שלא ירבה המחלוקת ע"י זה כ"א גם יצמח השלום ע"פ דברי הפסוק ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וזה פירוש הפסוקים גרש לץ ויצא מדון וישבת דין וקלון לומר ילחם עם הלצים וע"י זה ישבות ויבטל המחלוקות וישבות דין וקלון של מבזי התורה כי מי שאוהב טהר לב וחן על שפתיו שמדבר דברי חן הנכנסים אל הלב אשר זה מורה שעושה רק לכבוד הקב"ה רעהו מלך המלך מלכי המלכים הוא רעהו וע"כ לא יירא כי לא יצלח בידו לעשות חיל כי עיני ד' נצרו דעת ויסלף דברי בוגד אם תעשה כן רעיך אביך שבשמים הוא בעזרך כי הוא נוצר דעת ויסלף דברי בוגד לבל יצלח בידו את אשר זמם לבגוד בתורה: אבל עוד יש שני מינים מנהלים בעם אשר עליהם לא נאמרו הדברים האלה המין האחד הוא אותן שמונעין את עצמן מללחום מלחמת ד' מפני היראה שיצמח להם בזה הפסד בעניני גופם או ממונם ואותן משוה המלך החכם עם עצל שיושב בביתו ומשבית מלאכתו המוטלת עליו מפני היראה המדומה והנכסלה שיש ארי בחוץ וזה מה שאמר אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח כן ענין מי שמוטל עליו להוכיח את העם אם יניח לעשות כן מחמת אימה שיגיע לו נזק מזה. והמין השני הם אותן המנהלים אשר בשקר נקראים כן כי הם מתעים את העם יקראו שתחת אשר יוכיחו את העם לשוב אל התורה אשר בגדו בה הם בהיפך יאמרו להם שלום לכם אל תראו לעשות כאשר עשיתם עד הנה כי רצון ד' הוא גם רצונכם וכדומה מדברים זרים האלה והם המעמיקים השוחה אשר בהם יפול זעום ד' לילך לאבדון שלא לעלות ממנו עוד והם הנרמזים במה שאמר המלך החכם שוחה עמוקה פי זרות זעום ד' יפול בה

וזה פירוש המדרש אספה לי שבעים איש זה שאמר הכתוב אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך שכאשר ביארנו מודיע אותנו הפסוק הזה שהקב"ה אוהב הטהר לב שלא יחדול ולא יירא מללחום מלחמת תורתו רק בתנאי שיראה מאן דבריו שאין כוונתו להתקוטט ולחרחר ריב כ"א להגדיל אשורו של עדתו ולהדריכם בדרך הטוב להם כל הימים ובזה מראה עצמו שלא בדברי גאוה מדבר למשול על הבוגדים בעדתו רק להחזירם אל התורה ואמר המדרש שזה מרומז גם בהזקנים הראשונים שנתמנו להיות מנהלי העם ואשר