מנחת עני קלז

העולם כ"א להחיות את נפשו אבל עיקר תועלת עשרו הוא מה שנושא עמו לעוה"ב דהיינו מה שנתן צדקה והחזיק תורה וסיגל מצות הוא אשר נאמר עליו שנתן לו אלקים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ובעבור שברצונו הטוב נשא חלקו לעוה"ב לשמוח שם בעמלו עושר כזה מתת אלקים היא אבל נגד זה איש אשר יתן לו אלקים עושר ונכסים ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה שהוא רוצה להנות מעוה"ז ע"י עשרו בכל אשר יכול ואיננו זוכר לשאת חלקו לעוה"ב ע"י צדקה והחזקת תורה ומצות לזה אין סיוע מן השמים ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו ועליו נאמר זה הבל וחלי רע הוא הבל מה שנהנה בעוה"ז וחלי רע במה שנפסד בעוה"ב וזה מה שאמרנו שגם האכילה צריכה ברכת ד' ולכן הוכנו שתי המערכות לפני ד' ונאמר ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ד' תמיד כפל השבת לומר שאל יחשוב האדם באשר שובת ביום השבת ממלאכה שע"י זה יחסר לחמו כי אדרבה ביום השבת ע"י יום השבת יערוך ברכת פרנסתו שהשבת נותן ברכה לכל ימי השבוע ולכן היתה עריכת הלחם בצפון ביום השבת לרמז שיום השבת נותן ברכת הפרנסה. וע"פ הדברים האלה יבואר מה דכתיב בפ' זו ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ד' אלקיכם וי"ל למה הפסיק בפסוק זה בין פרשת המועדות ואם באשר שאחר שבועות עת הקציר יותר הי' מקומו אחר פ' העומר שאז תחילת עת הקציר שהעומר נקרא ראשית קצירכם ולמה סמכו לחג השבועות ולישב זה נאמר דאיתא ביצה פ' ב' תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד השבת מצא בהמה נאה אמר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנו מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הילל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ד' יום יום עכ"ל וי"ל למה אמר בהילל שכל מעשיו לשם שמים דלכאורה אדרבה מעשה שמאי נראה יותר לשם שמים שהי' אוכל כל ימיו לכבוד השבת ומה ענין במעשה הילל לומר עליו שכל מעשיו לשם שמים אמנם יבואר זה ע"פ מה שאמרו רז"ל אמרו עליו על הילל הזקן כשהי' עומד מבית המדרש הי' אומר אני הולך לגמול חסד עם הך אכסניא אמרו לו וכי בכל יום יש לך אכסניא בתוך ביתך אמר להם וכי לאו אכסניא הוא היום בכאן ומחר בקבר עכ"ל פי שהילל קרא לאדם אכסנאי שהוא גר לומר שהוא בכאן כל חפצו להרבות הון ולהנות מתענוגי העולם כאילו ישאר פה לעד אבל כשיהי' למחר בקבר אז נראה שרק גר הי' והנה ידוע מה שאמרו הקדמונים שמה שברוב המקומות ב"ש מחמירים וב"ה מקילים הוא מפני שמחצב נשמת ב"ש היתה ממדת ס הדין ומחצב נשמות ב"ה ממדת החסד והרחמים ולכן אילו ואילו דברי אלקים חיים

ועל כן לשמאי שמחמיר ע"פ מדת הדין אין דרך מצוה לאדם אלא מה שהוא לכבוד ד' להיות עוסק בתורה ובמצות ובכל שאר עסקיו אין מצוה רק רשות אבל הילל שמחצבו מדת החסד והרחמים סובר שכל מה שנהנה האדם בעוה"ז אם הוא על דרך מוסר ועל דרך היתר רוצה בו ד' וגם מה שאדם גומל לגוף הוא מצוה ולכן קרא הילל מה שאכל בכל יום גמילות חסד אשר בו חפץ ד' ועי"ז יש חילוק בין שמאי להילל שלשמאי אף שהי' אוכל לכבוד השבת עכ"ז מה שאכל בחול הי' אצלו דבר רשות אשר אין בו כבוד שמים אבל הילל שכל מעשיו לשם שמים שגם מה שהי' אוכל בחול וכל מה שיגע בעניני העוה"ז להחיות את נפשו הי' חושב לגמילות חסד לא הי' מניח לכבוד השבת שגם אכילה שבחול הי' אצלו מצוה וזה מה שאמר הילל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ד' יום יום שמה שנהנה בכל יום ויום חשב לשבח הקב"ה

והנה חג שבועות שהוא יום מתן תורתינו נקרא בתורה חג הקציר לרמז שהוא החג של מתן תורה אשר משדיה אנו קוצרים השכר שמחי' אותנו לעוה"ב כמו שקוצרים מן השדה התבואה להחיות את הגוף בעוה"ז ולכן אחר שסיים הכתוב מצות של הקרבנות שבחג הזה שכולם מרמזים על התורה והמצות כאשר ביארנו במקום אחר סיים ובקוצרכם את קציר ארצכם פי' אע"פ שנתתי לכם תורתי שתקצרו ממנה מה שמחי' אתכם לעוה"ב חיי נצחיית עכ"ז לא בקשתי שכל מעשיכם יהי' רק תורה ומצות שגם מעט מיגיעכם יהי' לכם להחיות אתכם בעוה"ז לחבר הנשמה עם הגוף ולכן לא תכלה פאת שדך בקוצרך לעני ולגר תעזוב אותם הפאה והלקט יהי' לעני ולגר לעני הוא הגוף ולגר היא הנשמה להם יהי' חלק מקציר התורה בעה"ז כי אני ד' אלקיכם שנוהג עמכם במדה"ר ולכן גם מה שתהנו בעוה"ז להחיות את נפשכם זה רצוני ובו תכבדו אותי

וכמו שמצות פיאה של אחר מצות חג השבועות מרמז על הענין הגדול איך יתנהג האדם בשמירת התורה והמצות כמו כן מצות העומר שקודם לו מרמז על ענינים גדולים המועילים לשמירת התורה דאיתא במדרש רבה לעולם אל תהי' מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען שנאמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור ואיזה זו מצות העומר עכ"ל והוא תמוה למה בכל המצות שקיימו ישראל לא זכו לארץ כנען כ"א ע"י מצות העומר וליישב זה י"ל ע"פ מה דאמרינן ר"ה ד' י"ג בעי מינה חבריא מרב