מנחת עני קיט

זה לפעמים יחטא בהתדבקו לרעים אשר יסיתוהו לזה: ובמה שאמרנו שע"י הגאוה חוטא בלשון יש לבאר מה שאמר המשורר יכרת ד' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו משוד עניי מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד' אשית בישע יפיח לו בפי' הדברים הזרים האלה בפרט מה שאמר ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו אשר אין לו מובן דממנ"פ אם מודים בבורא ובהשגחה על מעשה אדם איך יאמרו מי אדון לנו ואם כופרים בזה למה יאמרו רק על הלשון ללשוננו נגביר מי אדון לנו ולא גם על כל שאר אבריהם אמנם י"ל דבעלי לה"ר יאמרו אם נצטוונו שלא לחטוא בחמשה חושים או באיברים יד ורגל וכדומה זה נותן הדין שכל זה ניתן לנו מהקב"ה לעשות טוב אבל לא לעשות הרע בעיניו אבל רק על מדברים גדולות באמרם לשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו כי הלשון בטבע לא תוציא רק תנועות אשר אין להם הבנה והיא בטבע כלי ללא יועיל ורק אנחנו שהרכבנו התנועות בלשון ושפתים המצאנו דברים המרמזים על הענינים ובזה נצלח בידינו לדבר דברים מובנים איש לרעהו ועל כן הלשון אינה כשאר האברים כי העין רואה והאוזן שומע והחוטם מריח והחיך טועם והיד לוקח והרגל הולך בטבע מאליו מבלי אשר רגלנו אותם לזה אבל הלשון לא הי' מועיל לנו אם לא שהרגלנו אותה הדיבור וזה אשר אמרו ללשוננו נגביר אנחנו הם הנותנים גבורה ללשון שפתינו אתנו השפה אשר אנחנו מדברים היא מעשינו לכן מי אדון לנו שלא נדבר ככל חפצינו כן דברי בעלי הלשון המדברי' גדולות בגאוה ועל זה משיב הקב"ה משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד' כלומר אם גם לא אנקם מכם על דברי גאותכם מה שנוגע לי בהודיע לכם כי שוא בפיכם כי אני הוא שבראתי כלי השפה לשון ושפתים ואני הוא שחנן אתכם דעה להמציא שפה אבל גם לו יהי כדבריכם שאתם אדון לכם בלשון במה חצדיקו מה שאתם מזיקים לאחרים אשר על ידיכם ישודו עניים ויאנקו אביונים לכן עתה יאמר ד' אקום לשית ישע לעניים האלו אשר יפיחו בגאוחם: והוא אשר אמרנו שהגאוה היא ראש ומקור החטא של לשון הרע ולכן לבל יתגאה הלשון שינה הקב"ה בריאתה מכל שאר האיברים שכולם בזקיפה והלשון לבד בהשפלה ובשכיבה כבריאת הבהמה למטה לארץ להזכיר לאדם שבל יתגאה בה. ונגד המקור השני של לה"ר שלא לחטוא ע"י יצה"ר אמר הקב"ה לזה נתתי הלשון מבפנים שבקל תוכל לשמור אותה מכל רע יותר מכל שאר האיברים שהם מבחוץ ונגד מקור השלישי שלא תתדבק ברע נגד רצונך לזה הקפתי לה שני חומות אחד של עצם ואחד של בשר לכן מה יתן לך ומה יוסיף לך עוד לשון רמיה אחר שכבר בטבע נתתי לך סימנים להשמר מרע

אמנם אם החוטא לא לקח מוסר מבריאת הלשון שלא לחטוא בה כי אם חטא בלשה"ר נתן לו הקב"ה כפרה על ידי הנגעים שמביא עליו שהם שלשה נגעי אדם נגעי בגדים ונגעי בתים ומה שנענש בשלשה אלו הוא ג"כ מדה כנגד מדה שאמרו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ומקורם היא הגאוה שבשבילה מקנא חבירו על הממון שיש לחבירו ואין לו והתאוה היא שמתאוה להפיק רצונו למלאות תאותו לבל יגרע ממנו גם בזה מה שיש לאחרים והכבוד היא הגאוה בעצמה שרוצה להתכבד על הכל ועל כי ע"פ מה שאמרנו הגאוה היא המניע העיקרי לדבר רע על חבירו לכן עונש הנגעים הוא בזה מדה כנגד מדה הוא קינא במה שיש לאחרים לכן בא פורענות על שלו שהות ביתו עד נתיצת הבית ועונש הכבוד היא בבגדים שהבגדים הם המכבדים את האדם בעיני הבריות כמו שאמרו רז"ל ר"י קרא למאני מכבדותא ולכן הוא אשר רדף אחר הכבוד ילקה בבגדיו המכבדים את האדם ובאשר חטא בתאוה שהיא נמשכת מגוף עצמה נגד זה נלקה בגופו בנגעי אדם הנוגעים אל עצמו אכן באשר שבעל הרחמים אינו פוגע בנפשות תחילה לכן מעניש בתחילה בנגעי בתים על הקנאה ואם לא שב מגאותו אז נענש בנגעי בגדים על הכבוד ואם ג"ז לא הועיל אז נענש בנגעי הגוף וזה על התאו' וזה ודאי יועיל כי ירא לנפשו וכל אשר לאדם יתן בעד נפשו. וזה פי' המדרש ושחט את הציפור האחד למה שוחט אחד ומניח אחד לומר לך כשם שאי אפשר לשחוט לחזור כך א"א לנגעים לחזור פי שאומר הקב"ה עתה שכבר הכיתי אותו בגופו וטעם טעם העונש החמור ודאי לא יחטא עוד ולא יחזרו הנגעים עליו ושוב מפרש המדרש באותה שעה קורא הקב"ה לליגיונות שלו ואומר לא על חנם הכיתי אותו פי' באותה שעה שכבר נגמרו כל שלשה מיני עונש אמר הקב"ה לליגיונות שלו ומפרש להם מדותיו לומר להם למה הכה אותו בנגעים שונים שלא לחנם היו גם הנגעים של בתים ושל בגדים שהכל הי' בדרך החסד בתחילה בעון בצעו קצפתי עליו ואכהו בשביל שחמד וקינא בבצע שיש לאחרים קצפתי ואכהו הסתר במה שאינו בושה כל כך כנגע בגופו אבל כאשר זה לא הועיל וילך שובב בדרך לבו שהוא רדיפת הכבוד שטמונה בלב האדם שוב קצפתי והכיתיו בנגע שגלוי ביותר ונוגע יותר לגופו שהם בגדיו הדבקים אל גופו אבל כאשר גם זה לא הועיל דרכיו ראיתי וארפאהו שהכיתיו במה שנוגע בגופו ממש שזה ודאי רפואה לו עד שלא ישוב לכסלה ולא יבואו עוד נגעים עליו ולא בלבד שרפאתיו כ"א