מנחת עני קיג

עפר רימה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מ"ה הקב"ה וי"ל הכפל דין וחשבון וגם השני שמות שקורא בהם הבורא מלך והקדוש וזה יבואר ע"פ מה דאמרינן בחגיגה אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה וכבר ביארנו במקום אחר הכפל מיום הדין ומיום התוכחה מה ביניהם שתוכחה הוא מה שקדם לדין שפורטין לאדם כל מעשיו הרעים אשר עשה מיום הולדו עד יום מותו וצריך ליתן חשבון עליהם ואין לך בושה גדולה מזו ואחר עונש זה של בושה בא עליו עונש הדין שנפסק עליו על חטאיו ולכן גם אם הקב"ה ברחמיו ובחסדיו ימחול לו ויסר ממנו עונש הדין עכ"ז עונש הבושה נשאר עליו שלא הי' עומד נגד תאוותיו לכבוד קונו ולכן הקדים אוי לנו מיום הדין לפני יום תוכחה לומר גם אם ירוח לנו יום הדין עכ"ז אוי לנו תוכחה וזה ג"כ מה שאמר התנא ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהקדים ג"כ דין לחשבון שעיקר היראה היא מפני הדין ומה שאמר ליתן דין ולא לקבל דין מרמז על מה שאמרו רז"ל שהנענש בעצמו פוסק הדין באמרו יפה דנתני ואפילו ירוח לך הדין עכ"ז לך לירוא מנתינת חשבון ומעונש הגדול של הבושה ולכן קורא להבורא בתחילה מלך ואח"כ הקדוש שבבחינת הדין נקרא מלך כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ וגם אם יתנהג עמך במידת קדושתו בחסד וברחמים עכ"ז יש לך לירא מבושת נתינת חשבון וזה מה שנרמז בב' של בשר שהוא בושה:

סרוחה מרמז על מאין באת מטיפה סרוחה:

ורימה מרמז לזכירה שסופו לילך למקו' עפר רימה ותולעה ולכן אם בחינות אדם מביאין את האדם לידי חטא בחינות בשר הם המשמרים אותו שלא לבוא לידי חטא ולכן בבשר כתיב ונרפא. וע"פ הנ"ל יבואר למה בכל ר"ח ושבת דוקא יבוא כל בשר להשתחות דבסוטה ד' ה' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות רוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים אותו לא אוכל עכ"ל וי"ל מה הוא הענין אין אני והוא יכולים לדור בעולם ומה המשך לזה עם ראש הפסוק מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וי"ל דעוד אמרינן שם את דכא ושפל רוח רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה השרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה עכ"ל בפי' פלוגתא זו י"ל שהוא ע"פ מה שאמרו רז"ל מי שמגביה עצמו הקב"ה משפילו מי שמשפיל עצמו הקב"ה מגביהו והגבהה זו אפשר בב' אופנים או שהקב"ה מעלה אותו ומקרבו אליו במעלת הקדושה או שהקב"ה משפיל עצמו לארץ אתו ואין לך הגבהה גדולה יותר מזו שנעשה משכן לשכינה בארץ והנה באופן הראשון יש סכנה להמנושא כי בראות עצמו במעלות על חביריו בקל יגבה לבו ויכשל בגסות הרוח ולכן הטוב לו האופן השני שבענינו לא נשתנה שירום לבבו ועכ"ז הוא מתנשא למעלה ראש במה שהשכינה ירדה למטה לשכון אתו אמנם מי שיש בו גסות הרוח מבלי שנתעלה ע"י הקב"ה לשכר ענוה עליו אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם שאלי לא אנשא אותו בשביל גסות הרוח שבו המתועב בעיני ואליו פשיטא שלא אקרב לשכון אתו באשר רק את דכא ושפל רוח אני שוכן בארץ

והנה מה שמביא לאדם להלשין ולדבר רע על חבירו הוא ג"כ ממקור גסות הרוח שרוצה להשפיל חבירו נגדו או שהוא רוצה להגביה עצמו על חבירו אכן לגסות רוח זו נתנה התורה תקנה שיסגר ובדד ישב מחוץ למחנה וטמא טמא יקרא ובזה יכניע גובה לבו וישפיל עצמו אבל זה דוקא במי שמלשין על חבירו והוציא גאותו לחוץ אבל מי שסוגר גאותו בלבו לזה לא נתנה תורה תקנה וזה מה שאמר המשורר בשם הקב"ה מלשני בסתר רעהו אותו אצמית שהוא הסגירה מלשון צמחה בבור חיי אבל גבה עינים ורחב לבב מי שסוגר גאותו בראיית עינו ובהרחב לבבו אותו לא אוכל לו אין תקנה שאדור עמו בעולם

ואמנם בקביעות ר"ח ושבת הראה הקב"ה איך יקרה בעיניו מידת ענוות המתנגד לגסות הרוח שהירח בתחילה הי' שוה לשמש בגדלו ואחר שאמר אין נאה לשני מלכים לשמש בכתר אחד אמר הקב"ה לו השפל את עצמך ומשהשפיל עצמו ניתן לו השכר שישראל מונין אחריו חדשיהם ומועדיהם וגם בשבת הראה הקב"ה כמה יקרה לו מידת ענוה דשבת יש לו שתי בחינות כמפורש בעשרת הדברות זכר למעשה בראשית וזכר לי"מ במעשה בראשית הראה הקב"ה מידת ענותו שברא עולמות לא למענו כ"א להטיב לבריותיו ובבריאותיו בירר לעצמו הענוים ונכה רוח כמאמר הנביא ישעיה כה אמר ד' השמים כסאי וגו' ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאום ד' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ובי"מ הראה ענותנותו כדכתיב וארד להצילו מיד מצרים שבעצמו קרא זה ירידה לו וזה פי' הפסוק והיה מדי חדש בחדשו פי' ע' ע"י בחינת התחדשו ומדי שבת בשבתו ע"י בחינת שבת תכירו יקר מידת הענוה ולכן אז יבוא כל בשר להשתחות לפני מי שישתחוה לפני יעשה זה להתבונן בעצמו שהוא רק בשר ברי' מלא בושה סרוחה רימה ועי"ז יכנע עצמו לפני כאשר חפצתי נאום ד'

וע"פ הדברים הנ"ל אפשר לפרש עוד מאמר תמוה איתא בב"מ פ' ז' רבה בר נחמני שהי' נרדף ממלכות ערק