מחנה חיים חלק א צח

שנתחבר ע"י חומר וטיט או ע"י מסמרות ברזל הוא נשאר כתלוש וה"ה קורה שנתחברה לארץ הוי תלוש יען דאינם מין אחד אבל עפר בעפר נעשה כאחד ופנים חדשות הוא והוי קרקע עולם וק"ו הוא מדברי הר"ן שסובר יען ששרשי' של אילן מדובקין היטב בארץ לא נאסר אילן דנחשב כמחובר מעיקרא עיי' יו"ד סי' קמ"ה וק"ו בן בנו של ק"ו בנידן הנ"ל ואפי' לשיטת רש"י הובא ג"כ בט"ז שם שדוקא אילן שצמח מגרגיר לא נאסר אבל נטע אילן בארץ נאסר יעו"ש שאני התם שעץ ועפר אין להם חיבור כוחניות שנאמר שנעשה אחד כי הלא הגבור יעתיק וישריש האילן מן הארץ כי גם שם בארץ הוא נבדל לעצמו אבל מה שהוא עפר ועפר וה"ה שאר דברים אשר מתחברי' בכח כחניי לאחד אז לכ"ע הוא קרקע עולם ולא נאסר דהמה כמחובר מעיקרא מששת ימי בראשית ואם שלא מצאתי גילוי עינים לזה בכל זאת לדעתי הוא אמת וברור בעזה"י

עוד אקדים לבאר בעזה"י אופן וצורה של עשיית המזבח שהי' נעשה כך שהיו מעלי' דפוס ומלבן על מקום אשר יעמוד שם המזבח ואח"כ זורק בו אבנים הרבה גדולי' וקטנים יחד עד שנתמלא ואח"כ שופך בו דברים המדבקים האבנים יחד וגם מחבר אותם לארץ שיתאחדו והדברי' אשר פעלו החיבור היו זפת וסיד וקוניא כמבואר הכל באר היטב ברמב"ם פ"ב מה' בית הבחירה הל' ט"ז וגם צריך להיות תחתית המזבח באדמה ולא ע"י כיפין עי' רמב"ם פ"א הל' י"ג מה' הנ"ל ובמ"ל דשם שפי' מזבח אדמה הוי מחובר באדמה אבל גוף המזבח של אבנים דוקא יעו"ש היוצא מזה שהיו במזבח שני דברים א) אבנים ב) זפת וסיד וקוני' וא"כ גוף האבנים דהמה לעצמן ואין להם חיבור כחניי להיות לאחד ממש עם הארץ באמת נאסרו בעבודת היונים אבל הסיד וזפת וקוניא אשר היו ע"י הצקה ונתחברו ממש בארץ להיות לאחד לא נאסרו דהמה קרקע עולם ממש וספרו חכז"ל הגם שהיונים עבדו ע"ז על המזבח כולו כאשר הי' עומד בכל זאת לא גנזו רק אבני המזבח שהאבני' בחשבו לתלוש ונאסרו אבל שאר הדברים אשר יסודם בעפר לא הקדישו אחר תחתיהם רק לקחו אותן למזבח החדש כי הוא קרקע עולם ולא נאסר והבן אבל עכ"פ קשה היכי נתצו וסתרו בני ישראל את המזבח הלא על ידי שסתרו להבדיל אבנים שאסורים סתרו ג"כ מן הסיד ומן הזפת ובו יש סתירה דמה שסותר מן המזבח הכל בלאו זה הגם דחכז"ל אמרו נותץ אבן הוא לאו דוקא דה"ה זפת או קוני' או עפר או סיד דבקרא כתיב ונתצתם את מזבחותיהם ואח"כ כתיב לא תעשו כן לד' אלקיכם מה שנכלל בכלל מזבח יש בו לאו דנתיצה דזה נשאר בקדושתו מזה הוכיח הר"י אלכסנדרי דמה דצריך לתיקון שרי וכמבואר ברמב"ם פ"א הל' י"ז רק השיב דשם אי אפשר בענין אחר עיי' בב"י סי' רע"ו אבל הגמ' חקר למה הובדלו הנך אבנים הלא לא נאסרו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני שפיר שגם להדיוט נאסרו האבני' דכבר נתחללו ע"י יונים וע"כ הוצרכו לאבנים אחרי' ומזה דסתרו ללקט האבנים הא נשאר הסיד והזפת והקוניא דלא נתחלל ולא נאסר ובסתירתם יש לאו דנתיצה לכן הוכיח הר"י דלצורך תיקון שרי והבן זה ואין להשיב דלמה לא מביא ראי' דקנסו כלים מזה דנאסר גם זפת וסיד הנ"ל זה טעות דאינו מבואר דלא לקחו עוד הפעם סיד או זפת הנ"ל דהלא הקבלה הוא רק שאבנים נגנזו ומיושבי' פליאות של הדר"כ נ"י על חידוש שלי

ולכאורה עלה בדעתי דלאו דלא תעשה כן הוא דוקא בנתיצת אבן דהוא השחתה דאי אפשר לתקן דאבן שנשבר אי אפשר להשלים עוד דקרא הקפיד על נתיצה אבל כמו עפר או סיד או זפת דראוי להצקה חדשה ליכא לאו הנ"ל דאין זה השחתה דראוי ליצוק חיבור מחדש אבל חזרתי לאחורי דהא בבית טמא הנתיצה מטהר אפי' חלקו לתנור נטהר הגם שיוכל להיות אחד ועי' בפסחים כ"ז ובמג"א תנ"א ולא אכחד שכמדומה לי שלמדתי פעם א' שאם רוב מזבח חרב אין בו עוד נתיצה וכאן הלא אבנים הוא הרוב והמה חולין א"כ אין עוד איסור בנתיצת הסיד וק"ל אבל בעוה"ר לא אוכל למצוא המקום אשר ראיתי זאת (ועי' רמב"ם מה' עכו"ם הל' י"ב נתיצת מזבח מהני בע"ז בנתיצת רוב והוא מגמ' דף נ"ג ע"ב) ואולי כבודו יחזיר לי אבדתי ולפ"ז מיושב כל מה שהי' פליאה בעיניו כנלפע"ד

ולא אוכל להעלים מן דעת תורתו נ"י שבער אנכי מאיש לדעת בינת קדושים שאיך נאמר דבאו פריצים וחללוה נעשה הכל חולין ונפקע הקדושה ואין בו עוד איסור נתיצה א"כ איך מצאנו ידינו ורגלנו בכל הסוגי' הנאמרין בענין קדושה ראשונה או קדושה שני' שקדשה לעתיד לבא ועיין בשבועות וברמב"ם וראב"ד בה' בית הבחירה ועיי' במג"א סוף ה' ת"ב שחייב האיש העולה כרת הלא באו בה פריצי' וחללוה ונפקע הקדושה אם נימא שגם המחובר נפקע ע"י ביאת פריצים ועיי' ברמב"ן במלחמות שגוף בית המקדש נפקע דבאו בה על בהמ"ק קאי עי"ש וא"כ איך נשאר קדושת בהמ"ק לכרת וצע"ג וכ"ל מזה ראי' דקדושת גוף הארץ אשר נתקדש לא יתחלל בביאת הפריצי' דכתיב לד' הארץ בשלמא גוף בנין בית המקדש נתחלל שהוא תלוש ונתחבר אבל קדושת הארץ לא נתחלל וה"ה שגם עפר וסיד ואדמה אשר יש להם חיבור בארץ לא נתחללו ונראה לי שהוא נכון

ואני מסתפק מאוד אם א' עוקר מן הקרקע משכן דרך השחתה מקצת עפר אם עובר בלאו דלא תעשה כן דילמא התורה הקפידה דוקא במה שיד אדם עשה לכבוד ד' שלא ישחית שום איש וכמו שמצוה להרוס בע"ז מה שיד אדם עשה לכבוד ע"ז כמו אשירה או מזבח שיד אדם פעל שיהי' בעולם הבנין ונטיעה וה"ה יש לאו מי שעושה כן לד' אבל עקירת אבן מן ההר אשר עליו נבנה הבהמ"ק אין בו איסור דהא לא נעשה ע"י אדם לכבוד ד' וצע"ג [ומכהן נוטל עפר לסוטה אין ראי' דלמצוה שאני ועי' מגילה דכ"ט]

ומה שהביא חת"ם סופר ראי' ממגילה כ"ט מרש"י שהביא יכני' אבנים ועפר והקשה מי התיר לו להוריד מקדושת בהמ"ק לקדושת בה"כ וע"כ דפריצים חללוהו לפי מ"ש לא מהני זאת לעפר הבנין ומכ"ש לעפר הקרקע אבל הראי' פלא בעיני דילמא הוי הפי' ברש"י שהביא אבנים ועפר רק מירושלים דפסוק קאי שם על בנין עיר ציון אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו וכן מבואר בכתובות דף קי"ב רב אשי מנשק כיפי דעכו והביא הגמ' פסוק הנ"ל כי רצו עבדין וצע"ג

ותחת לשוני לא אכחד את אשר בלבי בדעת ר"י אלכסנדרי ואם כי יראתי לפתוח פי בכל זאת לא להלכה ולא למעשה אני מגלה דעתי רק להרחיב גבולי תורה ובינת קדמונים והוא דנ"ל דבר חדש אם איש א' יבנה מממון שלו מזבח לד' ואינו מכוון להקדיש אותו מזבח להיות קודש אבל רק מכוון לבנות מזבח באותו מקום להיו' להקריב לפני ד' ופשיטא שפסול להקריב עליו שתורה הקפידה שיהי' גם המזבח מקודש בקדושת המזבח בכל זאת האי גברא בנה מזבח לד' והנותץ אותו עובר על לאו דנתיצה והטעם דתור' אמרה לא תעשו כן לד' אלקיכם וכמו שיש מצוה לנתוץ מזבח של ע"ז אשר הוקרב עליו לע"ז ה"ה במה שנבנה לשם ד' הגם שלא הוקדש לד' ואפי' אם עכו"ם יבנה אותו לצורך ישראל שבודאי לא כוון בבנינו להקדיש אותו עכ"פ נבנה זה לשם ד' ואסור להרוס אותו ועי' ברמב"ם פ"ז מהלכות יסה"ת ובכ"מ לולי שהוא רק גורם הי' בשם הנכתב על הבשר איסור לא תעשה כן לד' והוא מגמ' וא"כ במזבח כזה יש לאו הנ"ל רק תלי' בהזמנה מילתא אבל זאת נ"ל בודאי אם נבנה מזבח כדת וכתורה והוקדש לזמן ואפילו נימא