מחנה חיים חלק א צג

על דיבור בפה אז עקימת שפתיו הוי כמעשה נגד המחשב' והקשה הגמ' שפיר מק"ש וקצרתי ודו"ק אבל לכתחילה אפי' במצוה במעשה בעי כוונה כשיטת רבינו האי גאון הובא בר"ן בערבי פסחי' וק"ל

ועלה בדעתי להוסיף נופך דעל הכשר מצוה אמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכב אבל על חלק מן המצוה לא אמרי' כל הראוי לבילה אין בילה מעכב עיי' רשב"ם במתיקות לשונו בב"ב דף פ"א ע"ב יעו"ש ובזה יתורץ שיטת הרא"ה שאם חישב שזה בשר או שהיום חול אז לא יצא יעו"ש הכוונה יען שלא הי' ראוי אפי' לכוונה וא"כ מעכב בו הכוונה ועיי' מנחות דף ק"ג ונדה ס"ז וט"ז בא"ח סי' מ"ז ושג"א סי' ו' ובא"ח סי' ס"ב אבל אין לי פנאי לראו' אם זה דומה לענין הנ"ל ודו"ק בכל המקומות שרשמתי

המורם מזה דגם ר"י מודה בק"ש דלא צריך כוונה למ"ד שסובר מצות אין צריכות כוונה וא"כ לכאור' מצות תפילין עדיף דהוי מצוה ודאית נגד ספק מצוה

שוב התבוננתי הלא מבואר בסי' ס"ג סעיף ג' דאפי' אם מצות אין צריכות כוונה עכ"פ פסוק הראשון צריך כוונה וכיון שאיש הזה האמין שאסור לקבל עול מלכות שמים בלא תפילין א"כ לא אמר אפי' פסוק הראשון בכוונ' א"כ אי ליכא זמן לפרשה ראשונה וגם להניח תפילין עיי' שם מג"א סק"ו אז בודאי ק"ש קודם דתדיר פעמים בכל יום וגם בשבת ויו"ט אבל אי איכא זמן על פרשה ראשונה או אפשר די באופן זה בפסוק אחד] אז בודאי כנגד שאר ק"ש תפילין קודם כנלענ"ד

וחדי נפשאי כי זכיתי לכוון תורת אדם גדול בענקי' בראש החקירה אי מצות צריכות כוונה הוי להילכתא ודאית או ספק שמצאתי לפרמג"ד בפתיחה כוללת על ה' ברכת השחר בד"ה עוד ראיתי להזכיר אגב גררא וז"ל הא דכתב המחבר בסי' סמ"ך י"א וי"א אם מצות צריכו' כוונה והעלה דצריכות כוונה ואם לא כוון צריך לחזור ולעשותה איכא לעיונא בי' מתורת ודאי או רק ספק הילכתא כי בר"ן במס' ר"ה גבי מצות צריכות כוונה פרק ראוהו ב"ד כתב דספיקא הוי ומנקט לחומרא עדיף וא"כ משו"ה אפשר כתבו בדרבנן א"צ כוונה היינו דיעבד עמ"א סמ"ך ג' ומיהו אעפ"י שהוא ספק מברך אח"כ כיון דצריך לעשות המצוה פ"א תו מברך עלי' ויש לחלק בין הא ובין מילת אנדרוגנוס ואבאר אי"ה עכ"ל ראה בעיניך שבמעט אומר רמז הגאון על החקירה ושישו בני מעי תל"י

ואיידי אזכיר מה שפלא בעיני על הרא"ה הובא בב"י סי' תע"ה וז"ל ודוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזה מצה אלא שאינו מתכוון לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא ל"ל למנקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גווני אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ודבריו צ"ע אצלי דמתחילת דבריו משמע שצריך לידע בבירור שהיום פסח וחתיכה זו מצה משמע בסתם שלא ידע אם היום פסח שלא זכר עליו כלל וגם לא ידע אם חתיכה זו מצה או חמץ ג"כ לא יצא עד שידע בבירור ומסוף דבריו משמע בהיפך שדוקא שסבור שזה בשר או שהיום חול אבל בסתם יצא ודבריו סותרי' אלו את אלו ועיי' בחק יעקב סי' תע"ה וצע"ג כעת

עוד נפלא בעיני על הרא"ה הנ"ל שסותר דבריו דהנה בב"י סי' תקפ"ט הובא בשם רא"ה וז"ל והרא"ה אומר שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותו מצוה יצא וחיזק סברא זו בראיות בפי' פסחים גבי כפאוהו פרסיים ואכל מצה ע"כ יעו"ש בב"י והב"י בסי' תע"ה החזיק דברי רא"ה דצריך לידע דאל"כ למה לא נקט הגמ' בסתם אכלו בלא מתכוון יצא ולפ"ז אי אמרי' דאפי' צוח לא מהני ע"כ צריך לנקוט בכה"ג לאשמעי' דאפי' היפוך כוונה אינו מעכב אבל לעולם דאפי' סבור שהוא חמץ או שהיום חול ג"כ יצא ומנ"ל תרווייהו וצע"ג

סימן כ"ד שלום וכ"ט להרבני הגדול החריף כבוד מו"ה ר' דוד יהודא כ"י מסענטע

מכתבו קבלתי ושמחתי מאוד בדבריו ואם הגם תואר פניו לא ידעתי פלפולו הכרתי וכפי אשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר ואשיב על השגותיו אשר השיג על ספרי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך וזה החלי בעזה"י ולכבודו משפט הבחירה

מה שהשיג אל אשר השגתי בספרי על הגאון קצוה"ח שחידש בחמץ קנין אודייתא דממנ"פ אם ביטל תחינה איך יחול קנין אחר הפקר ואם מכר תחילה באודייתא והוי קנין דרבנן מאי מהני ביטול כמו דלא מהני בחמץ בשעה ו' וכ"ת השיב באריכות ות"ד בשלומא שם בשעה ו' דהוא איסור הנאה אשר הוסיפו רבנן זה לא יוכל להציל כמו ששם איסור הנאה דאורייתא אינו מציל ולכן עובר דביטול לא מהני דעכ"פ אינו שלו מדרבנן אבל כאן באודייתא דלא הוי קנין תורה מהני בו ביטול ולענין איסור דרבנן דלא סגי בביטול כבר יצא באודייתא והוי של נכרי ולא בעי ביטול עכ"ל

הנה נראה שכ"ת נ"י סובר דיש בחמץ שני דברים חיוב דאורייתא ולזה סגי בביטול ובאו רבנן ואסרו איסור חדש ולא מהני בו ביטול כמ"ש וז"ל ולענין איסור דרבנן דלא סגי בביטול עכ"ל וכפל זה שני פעמים ובאמת כא להטות אוזן דמדאורייתא מהני ביטול על חמץ יען שבעלים מבטלי' ולא נקרא עוד שלו ורבנן אתו ואפקעו כחו שלא יוכל לבטל כמו שיוכלו להפקיע מאדם ממון כך יוכלו להפקיע כחו מממון שלו שלא יוכל להפקיר חמצו ויהי' ממילא נשאר חמץ שלו מדאורייתא אבל לא שעשו איסור חדש שחמץ שיצא כבר מרשותו ואינו עוד חמץ שלו שיהי' כשלו ויהי' אסור מדרבנן נהפוך הוא מדאורייתא הי' מהני הביטול להפקיע איסור חמץ דאוריי' וחכמים אמרו שאיסור דאוריי' של חמץ לא יהי' נפקע בביטול והבן וממילא אם אודייתא לא מהני מדאורייתא יש כאן חמץ שאסור מן התורה רק הביטול יפעל שלא ישאר איסור חמץ ובא ממילא תקנת חכמים שביטול לא יפעול על איסור חמץ דאורייתא ולכן קשה מה מהני אודייתא בצירוף ביטול אם עשה מתחילה אודייתא ונעשה קנין דרבנן נימא כיון דאין לו ממון מה מהני הביטול ואם תשיב דקנין דרבנן אינו מפקיע ממנו והוו שלו מדאוריי' נמצא דעדיין עובר מדאורייתא א"כ מה מהני הביטול הא החכמים אומרי' דביטול לא יפקיע הממון ואם יבטל תחילה שמדאורי' אין הממון שלו איך ימכור ודוק

וכ"ת סיים בסוף עוד הפעם וז"ל משא"כ באודייתא דע"י קנין דרבנן הוא של נכרי עכ"פ מדרבנן ול"ש על החמץ איסור דרבנן כלל ומהני הביטול כיון דקנין זה לא מהני מה"ת עכ"ל נגלה דסובר מאי דלא מהני הביטול מדרבנן הוא איסור דרבנן לפני עצמו ולכן הי' בעיניו פשוט דקנין דרבנן מסלק איסור דרבנן וביטול מסלק אחר כך הדאוריי' וזה אינו דרבנן לא חדשו איסור רק סלקו הביטול שיהי' נשאר איסור הראשון ודוק וימחול לעיין בספרי שכתבתי וז"ל זה כיון דע"י הביטול הוי המעות הפקר והוי הממון אינו שלו רק דרבנן החמירו שאעפ"כ יהי' החמץ אסור דילמא לא יבטל בלב שלם אבל עכ"פ הממון אינו שלו ואיך יהי' מהני אודייתא להקנות לנכרי עכ"ל הרי שבארתי דרבנן לא אסרו מחדש רק החמירו שלא לסמוך בביטול בעלמא להפקיע איסור חמץ דאוריי' אבל בודאי אם ביטול באמת בלב שלם הוי החמץ הפקר ואינו נקרא עוד שלו לענין למכור בקנין אותו חמץ דאי אפשר לומר שהחכמים הפקיעו הממון שלו מכח הפקר ב"ד שלא יהי' הביטול מועיל דא"כ ממילא אינו עובר דכבר אין לו חמץ וע"כ דהפקר מועיל רק