מחנה חיים חלק א צב

לו תפילין בזה עשה שלא כהלכה שמצות קריאת שמע לא קשורה במצות תפילין כמבואר בלבוש סי' נ"ח ובפר"ח יעו"ש שודאי אסור לעבור זמן ק"ש בעבור שאין לו תפילין וד' יסלח לו כי טעה בדבר מצוה כמובן בשכל

אמנם גוף השאלה צריך עיון גדול ולכאורה עלה בדעתי להקדי' תפילין מלקרוא ק"ש כי יש חבל נביאים מראשונים שפסקו מצות אין צריכות כוונה הלא המה דעת הרז"ה ורשב"א ורא"ה ותוס' ורבינו יונה עיי' בבאר הגולה סי' ס' בא"ח והגם שרי"ף ורא"ש ורמב"ם פסקו מצות צריכו' כוונה עיי' בב"י סי' תקפ"ט וכן הביא המחבר בסי' ס' שני דעות י"א מצות אין צריכות כוונה וי"א צריכו' כוונה וסיים על דעה אחרונ' וכן הלכה עכ"ל היינו שמחבר הכריע מספק לחומרא דספק דאוריי' לחומרא אבל לעולם הוא ספיקא דדינא וא"כ כאן בנידן שאלתינו דיש לנו לחקור לדחות מצו' אחת מפני חברתה אז אמרי' מצות תפילין בודאי לא עשה ומצות ק"ש הוי ספק דדילמא הלכה כדעת להקת ראשונים דמצות אין צריכות כוונה וטוב לדחות ספק מצות ק"ש בעבור מצוה ודאית של תפילין ודו"ק

ואוסיף נופך להביא ראי' דהא דפסק המחבר להלכה דמצות צריכות כוונה הוא רק דהכריע לעשות מספק לחומרא דעיי' במג"א סי' ס' סק"א שהביא דברי רדב"ז דבמצוה דרבנן א"צ כוונה יעו"ש והוא פלא הלא בודאי כל מה דעשו רבנן כעין דאורייתא תקנו ואי מצוה דאוריי' צריך כוונה מהכ"ת נימא שרבנן לא חפצו במצותם כוונה וצע"ג

אך הוא הדבר אשר דברתי הלא כמה ראשונים סברו מאצ"כ ה"ה הרז"ה הרשב"א ורא"ה ותוס' ור"י ועיי' בר"ן בערבי פסחים דהביא גם רבינו האי גאון פסק דיוצא בלי כוונה ור"ן כתב בר"ה וז"ל מינקט לחומרא עדיף כרי"ף עכ"ל רק דעת רש"י ורמב"ן ורי"ף ורמב"ם ורא"ש דמצות צריכות כוונה וא"כ הוי ספק לדינא ואמרי' ספיקא דאוריי' לחומרא וספק דרבנן להקל והבן וכיוצא בזה שמעתי מפי אדמ"ו הגאון בעהמ"ח ספרי שערי תורה ז"ל הא דאמרי' בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אין הבדל בין דאורייתא לדרבנן רק אי יש ברירה או אין ברירה הוי ספק ואמרי' ספיקא דאוריי' לחומרא וספק דרבנן לקולא דפח"ח וכמדומה לי שמצאתי אח"כ דבר זה בראשון קדמון אחד ולא זכרתי כעת המקום ולא השם וה"ה כאן יען דאי מצות צריכות כוונה הוי ספק אזלי בדאורייתא לחומרא ובדרבנן להקל וק"ל

ועלה בדעתי שבנידן שאלתינו יש לצרף עוד שיטת רבינו יונה הובא בב"י סי' תקפ"ט שדוקא בדבר שתלוי במעשה אמרי' מצות אין צריכות כוונה אבל בדבר התלוי באמירה לכ"ע צריך כוונה וא"כ בק"ש דהוא באמירה לכ"ע צריך כוונה וא"כ ק"ש קודם אך חזרתי לאחורי דא"כ יהי' דברי ר"י סותרי' זה את זה דהא גם הוא פי' בקורא להגי' כפי' התוס' ועוד הלא הוא קו' כל האחרונים לר"י קשה מאי פריך הגמ' מק"ש מאי לאו אם כיון לבו לצאת וקשה הא באמת בק"ש שהוא בדיבור צריך כוונה והוא קו' גדולה וצע"ג

ונהפוך הוא אמרתי לברר שדעת ר"י ברור וק"ש נחשב כמעשה שאין צריך כוונה כי הר"י כ' וז"ל דאפי' להסוברי' מצות אין צריך כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון בנטילת לולב דמדאגבי' נפיק בי' וכיוצא בזה אבל המצוות התלויות באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שאמירה היא בלב וכשאינו מכוון באמירה וגם אינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה עכ"ל ולכאור' מה שמוסיף שאמירה הוא בלב הוא מחוסר הבנה למאי הוסיף זה הלא די לחלק בין מעשה לאמירה כמובן וצע"ג

ונלע"ד לבאר בעזה"י הנה בכל מקום אזלי בתר המעשה ואמרי' דברים שבלב אינן דברים לבטל ולסתור המעשה אעפ"י שנאמן שבלבו הי' חושב שהמעשה יהי' על אופן זה או זה או שחישב לסתור כל המעשה רק יש לנו כלל דברים שבלב לא הוו דברי' וגם אמרי' בעלמא שמעשה חשוב בעצמו ולא אתי דיבור או מחשבה לבטול מעשה דכח מעשה גדול מכח דיבור או הרהור בלב ועל מחשבה יש פלוגתא אי הרהור כדיבור דמי או גרע ממנו וגם במעשה המצות לא מצינו בתורה קפידא על מחשבה דתורה לא כתבה רק שכל אחד מישראל יעשה פעולה בחפץ והיא המצוה אז הגם דאמרי' דסברא הוא דמצוה צריך כוונה ולא צריך קרא כדאמרי' בעלמא סברא הוא ולא צריך קרא בכל זאת לא נאמר דמחשבה בפעולה יהי' חלק מן המצוה עצמה כמו שהמעשה הוא מגוף המצוה דמהכ"ת נימא דמחשבה אשר לא נזכר בתורה תהי' חלק מן המצוה בודאי אנו אומרי' שהמעשה הוא כל המצוה והמחשבה היא הכשר מצוה למשל הנטילת לולב או התקיעת שופר או אכילת מצה הפעולה הוא המצוה והמחשבה לצאת הוי הכשר למצוה וההבדל יבואר אי"ה בסוף התשובה

וגם במצוה שתלי' באמירה דתורה כתבה מ"ע שאדם יגיד דבר כברכת כהנים או פרשת ק"ש או פרשת בכורים או קריאת פרשת עמלק וכדומה אז ג"כ נאמר כיון דלא מצינו בתורה קפידא על המחשבה רק על אמירה של אותו פרשה הגם שסברא הוא שאומר ודברי' בלי מחשב' לא יהי' מקובל לפני ד' ולא צריך קרא אבל עכ"פ בכל מקום יש לדיבור כח יותר ממחשבה דהא לא אתי מחשבה ומבטל דיבור וא"כ מהכ"ת נימא שכאן יהי' המחשבה חלק מן המצוה ואמרי' בהיפך כיון שתורה מבקש דיבור של פיו דוקא ולא מחשבה לבד אז האמירה או הקריאה הוי גוף המצוה והמחשבה בו רק הכשר מצוה ולא חלק ממצוה ועיי' קדושין דף נ"ט ובפנ"י בגיטין דף ל"ג ובדף נ"ד ובטו"ז יו"ד סי' ד' ברע"ב פ"ק דפסחים ועיי' בלח"מ פ"ב משופר

אבל כל זה אם התורה הקפידה במצוה על מעשה ידוע או שתורה הקפידה על אמירה או קריאה בפה בדברי' דוקא אז הוי המחשבה הוא הכוונה רק הכשר לגוף המצוה ולא חלק ממנה אבל אם כל המצוה נתנה במחשבה לבד אז מסתבר שאין הבדל בין המחשב' על נוסחת הברכו' שהיא המצוה ובין המחשבה על המחשבה היינו כוונה לצאת ידי אותו חיוב אשר הוא יוצא בהרהור הלב דאין מעלה למחשבה על מחשבה ששניהם סדנא חד אז שתי המחשבות המה המצוה ביחד וא"כ בברכת נהנים שדי אם יהרהר על ברכת הנאה ולא צריך דיבור אז בודאי גם המחשבה לצאת ע"י ההרהור חיוב הברכה אשר מוטל עליו הוי חלק מגוף המצוה דאפי' אם ידבר בפיו הברכה כיון דעכ"פ מן הדין די בהרהור המחשבה א"כ עקימות שפתיו לא הוי כמעשה דדיבור הוא עומד רק במקום מחשבה והבן זה

והנה הרמב"ם פ"ח מה' ברכות פסק בברכת נהני' הרהור כדיבור דמי ובפ"ב מק"ש פסק דלאו כדיבור דמי רק צריך להוציא בשפתיו וביאר בשג"א סי' ו' דשאני ק"ש דכתיב ודברת בם הקפידה תורה על הדיבור דוקא ולא מהני הרהור או מחשבה לבד יעו"ש

ולפ"ז יובנו דברי ר"י כל מקום שאין המחשבה מגוף המצו' רק הכשר למצוה אז פליגי אם יש עיכוב בדבר יש מ"ד שסובר שצריך כוונה דאל"כ הגם שלא חסר מגוף המצו' אעפ"כ מעכב המחשבה ויש מ"ד שסובר כיון שאין הכוונה חלק מגוף המצוה שהמצוה היא מעשה בשלימות אין ההכשר מעכב בדיעבד אבל מצוה שהיא אמירה ובל מקום שמהני אמירה מהני מחשבה וא"כ עיקר האמירה כח המצוה במחשבת הלב אז אם ליכא מחשבה וכוונה למצוה חסר מגוף המצוה ומעכב אפי' בדיעבד אבל בק"ש שיש קפידא