מחנה חיים חלק א צא

ולא כרשב"א בנדרי' דמתיר הנאת הגוף אצל מצוה וא"כ פלא שהביא זה בשם הגאון ולא ביאר שהוא כדעת הר"ן וצע"ג

ונלע"ד דלא פליג הכל בו על הרשב"א דהנה מה שכ' בשם הגאון דהרבה בני אדם נהני' אם תוקעי' יש לפרש בב' פנים (א) דיש לו הנאת הגוף אם שומע הקולו' אשר הוציא ברוחו ע"י השופר אבל אינו נהנה מגוף פעולת מעשה הקולות רק קול התקיעות אשר הוא מוציא ערב לו וכן משמע שהבין הפר"ח שמביא ראי' לשיטת הכלבו מדברי תוס' דף כ"ו ושם משמע דשמיעה הוא הנאה יעו"ש (ב) דאין לו הנאה מקול אשר הוא מוציא משופר רק יען דתקיעת שופר להוציא הקולות בתמונו' שונות פעם בקצר' ופעם בארוכה עפ"י הדין עיי' בש"ע סי' תק"ץ הוא חכמה שיודע לעשות קולות כאלה כאמרו תקיעת שופר חכמה ואין עמה מלאכה וא"כ נהנה מן מעשה התקיעה ולא מן שמיעת הקולות וכן משמע לשון הכל בו וז"ל שיש הרבה בני אדם נהני' כשהן עצמן תוקעי' כמובן

והנה נ"ל לחדש סברא אחת בעזה"י הגם אי אמרי' דהנאת הגוף מותר בהדי מצוה כסברת רשב"א הוא דוקא כגון בבעילת אשה דבשעה שבועל ונהנה מתשמיש המטה אז באותו פעולה הוא מקיים מצות פ"ו אז בטל להדי מצוה גם הנאת הגוף דהוי כהנאה דממילא אבל בודאי אם יהנה הגוף טרם קיום המצוה אז בודאי לא נתיר הנאת הגוף מצות שיתחיל פעולת קיום המצוה כמובן וא"כ יש הבדל בין מצות פ"ו ובין מצות שופר דבשלומא בבעילה הגם דמעשה העראה הוי הנאת הגוף ואין אשה מתעברת אלא בגמר ביאה כיון דאי אפשר לגמור בלי העראה א"כ מתחילה ועד סוף הוי פעולת קיום מצות פ"ו דכל מעשה הבעילה הוא מצות פ"ו אבל אי אמרי' דמצות שופר הוי רק בשמיעת קול שופר ואין בפעולת התקיעה חלק מגוף המצוה רק הכשר דאי אפשר לשמוע קול שופר בלי מעשה שנופח בקרן איל א"כ איך נתיר לו להנות ממעשה התקיע' הלא המצוה לא נתקיים עתה רק ביציאת הקול משופר מתחלת המצוה ואין הנאת הגוף בהדי המצוה בפעם אחת ואז לא בטל הנאת הגוף להדי מצוה כמו דאין עשה דוחה לל"ת אא"כ הוי בעידנא בפעם אחד ודו"ק ועיי' בנמ"י בב"מ אי הגבהת אבידה נחשב מיד לקיום מצות השבה יעוש"ה] ועיי' במחה"ש סי' תע"ג בהנאת גרון במצוה יעו"ש

אך אי מצות שופר הוי רק בשמיעת הקול ואין בפעולת התקיעה חלק ממצוה או נימא דמצות שופר הוא מב' דברים (א) משמיעה והוא דבר דממילא ואין עליו שליחות רק כל אדם צריך לשמוע בעצמו (ב) חלק המעשה חלק התקיעה ועליו יש שליחות עיי' בכפות תמרים תלי' אי אמרי' בשופר צריך כוונה או אין צריך כוונה דהה"מ ביאר בפ"ג אי מצות שופר רק בשמיעה לבד אז לכ"ע צריך כוונה יען דאין כאן מעשה מצוה רק שמיעה לבד יעו"ש וכיון דטור ורמב"ם פוסקי' דבשופר צריך כוונה וע"כ דמצוה בשמיעה לבד ולכן אסור בשופר הנאת הגוף ודו"ק

וראיתי בטעם המלך שהקשה לכל בו דרק מצוה לאו להנו' נתנו אבל שאר הנאת הגוף אסור בהדי מצוה א"כ איך משכחת דין דמלל"נ הא בכל מצוה נהנה דפטור ליתן לעני פרוטה דמוכרח זה דהא ר"י מחשב מוצא אבידה לשומר שכר והביא שכן תוס' שבועות דף מ"ד ורש"ל הקשו קו' הנ"ל ולרשב"א ניחא דגם הנאת הגוף מותר אבל לכל בו קשה וצע"ג

ונ"ל ליישב דעת הכלבו דהנה הטעם דפטור ליתן פרוטה לעני הוא מטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה כנודע ורשב"א בסוכה דף כ"ה הסביר הנועם דתורה לא חייבה לגברא בחיוב מצוה בשעה שעוסק במצו' ולכן צריך להתחיל אפי' מצוה קלה הגם שעי"כ לא יוכל לעשות אח"כ מצוה חמורה יען דמצוה שנית לא תבוא עליו כלל יעו"ש כי מתוק מאוד וא"כ מה שנהנה ליתן פרוטה לא בא מכח החפץ יען שתוקע בשופר רק יען שהאיש טרוד במעשה לפני הקב"ה נפטר הגברא מחיוב מצוה אחרת וא"כ לא נהנה משופר של איסור הנאה רק נהנה וגופו של עצמו יען שהוא עוסק במצוה [ויהי' מאיזה שם שיהי'] אבל אם נהנה מגוף השופר שמתענג בתקיעה בכלי שופר אז אוסר הכל בו דהא הנאתו בא מכלי שאסור בהנאה אבל בלי תענוג גופו רק שפטור ליתן פרוטה לעני זה לא בא מכח הכלי שאסור בהנאה אלא בא מכח גופו שמותר להנות מגופו כנ"ל להצדיק דעת הכל בו ודו"ק

ואגב גררא אזכיר במעט אומר דבר מחידושי תורה אשר לי בסוגי' הנ"ל ראיתי לטעם המלך שהקשה קו' גדולה איך סובר ר"י מצות להנות ולא יצא הא ר"י לשיטתו סובר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור וא"כ הכא דטע' בדבר דהי' שוגג עיי' תוס' וגם עשה מצוה למה אמרי' דלא יצא וצע"ג

ונלע"ד ליישב דמרחק רב ביניהם ואקדים שני הקדמות (א) דרשב"א ביבמות מסביר לכך אמרי' החולץ בסנדל של ע"ז פסולה יען דאם יהי כשירה א"כ נהנה מע"ז ואם תהי' פסולה א"כ לא נהנה מע"ז וכיון דיש בידינו לומר דחליצה פסולה ולא נהנה א"כ אי אומרי' דכשירה והוא נהנה הוי כאלו מתירין להנות מע"ז ואומרי' בהיפך דפסול' ולא נהנה יעו"ש דף ק"ג (ב) דמצוה הבא בעבירה הוי אם העבירה פעל מאומה לתכלית המצוה שמבלעדי העבירה הי' בעולם חסרון שלא יוכל להיות המצוה כגון גזל לולב ויצא בו לולי שגזל לא הי' לו לולב אבל אם הוציא לולב ברה"ר ועשה בו עבירה אז לא שייך מצוה הבא בעבירה דאטו פעל העבירה לקיום המצוה הלא בלא הך איסור משכחת בעצם זה המצו' עיי' תוס' סוכה דף ל' בד"ה יעו"ש

והנה כל הענינים של טעה בדבר מצוה שהביא הגמ' הוי המצוה דבר בפני עצמו ועביר' לא ברא המצוה כמו בתינוקת שגם אם לא הי' שבת הי' העולם בתינוק מצוה של מילה וה"ה בקדשי' בשבת ששם שבת לא פועל שיהי' בהמה זו קדשי' וכן מצות יבמה שבעילתו מצוה לא פעלה בו איסור נדה וכן במצות עונה כנגד אשתו שנעשית נדה וכן אין העברת ד' אמות ברה"ר פועל למצות לולב וא"כ שם ליכא מצוה הבאה ע"י עבירה וגם אי אפשר לתקן האיסור דאפי' אי המצוה לא מהני האיסור שעבר עשה וכל רוחות טהורות לא יבטלנו אז ממילא יש מצוה בעולם והוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור מעבירה ודו"ק אבל בשופר נהפוך הוא דהמצו' באה ע"י עבירה ולא הוי מצוה וגם אפשר לתקן העבירה דהא אי המצוה לא מהני אז לא נעשה עבירה א"כ מהכ"ת לומר דעשה מצוה והוי טעה בדבר מצוה ועשה עבירה דהוי כאונס בעבירה נהפוך הוא אמרי' דלא עשה מצוה וגם לא נעשה עביר' ויתוקן האיסור והבן כי לדעתי שגה ברואה בעל נועם המלך

סימן כ"ג שאלה באיש אחד אשר נאבד ממנו התפילין ולא מצא יהודי אחד אשר ישאיל לו תפיליו ועי"כ לא קרא ג"כ ק"ש ששמע שהקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר רק עם בנו הגדול אשר מוטל על ערש דוי אמר ק"ש עם ברכת ציצית כי מרוב חליו לא הי' דעתו מיושבת עליו להתפלל בעצמו ואיזה רגעי' קודם הלילה בא למדן אחד ללון אצלו ויש בידו תפילין אבל אין הזמן מספיק להניח תפילין ולקרוא אח"כ ק"ש ולא ידע עצות בנפשו להורות אי להקדי' הנחת תפילין יען שקרא ק"ש עכ"פ בלא כוונה או טוב להקדים ק"ש כי ק"ש מצוה תדירית שנוהגת בשבת ויו"ט וקריאת ק"ש בלא כוונה לא מהני ושאל איך הדין להלכה באופן זה

תשובה מה שהאיש לא קרא ק"ש כל היום בעבור שאין