מחנה חיים חלק א צ

דממילא מותר ומשום מצות פ"ו הוי המעשה כאלו אינו ונשאר הנאה דממילא אבל במעיין דע"כ איירי דאסר הנאה אפי' דממילא מכח קו' טו"א דבהנאה מותר אפי' פסיק רישא ואם כן אז בודאי אסור הנאת הגוף בהדי עשיית המצוה ודו"ק

ובזה נפשט לי נסתפקתי אחת אם אחד שמע תקיעת שופר וספק אם יצא כגון ספק אם כוון או אם הקולות היו כהוגן או אם התוקע הי' גדול או אם התוקע כוון להוציאו וכדומה מן הספיקו' אם מותר לאיש זה לתקוע בשופר של איסור הנאה לשיטת הכל בו דיש הנאה בתקיעת שופר דהא אפי' אם נימא דמותר הנאת הגוף היינו לגבי דמצוה וא"כ זה האיש שמסופק אולי כבר יצא וליכא עוד מצוה א"כ נהנה מן איסור הנאה שלא במקום מצוה או נימא כיון שצריך לתקוע פעם אחרת דספק דאוריי' לחומרא ובפרט במצוה עיי' בחוות דעת דגם הרמב"ם מודה דצריך לידע בודאי שקיים המצוה וכ"ש בחזקת חיוב אז לכ"ע ספק לחומרא א"כ מצות לאו להנות נתנו וצע"ג ולפמ"ש בודאי מותר כיון דצריך לעשות המעשה בעבור ספק מצוה א"כ הוי הנאה איסור דממילא ומותר מדאו' ודוק

ודע דאם נכוני' דברי אז בודאי במצוה דרבנן אמרי' לאו להנות נתנו דעכ"פ דהוא ומוכרח על המעשה לא נחשב הנאה לאיסור ולא גרע מאשה אשר נבעלת באונס או ממוכרי בגדי' דמותר בפסיק רישא ולרשב"א כל שהמעשה מוכרח הוי ההנאה היתר חוץ אם אפשר באחר וק"ל

ודעת לנבון נקל ליישב קו' שעה"מ על הרשב"א שכ' באפשר באחר לא אמרי' מצות לאו להנות נתנו א"כ למה במודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו אעפ"י שאפשר באחר וצע"ג ולפמ"ש נכון דבשלומא אם יש ג"כ הנאת הגוף בהדי מצוה אז כל ההיתר יען דהוי לא אפשר ולא קמכוון והוי כהנאה דממילא וא"כ באפשר באחרת הוי כאפשר וקמכוון אבל אם חבירו תוקע לו אז ליכא הנאת הגוף רק הנאת מצוה וכיון שמצות לאו להנות נתנו ליכא איסור כלל וק"ל ואחר רבות בשנים הגיע לידי ספר אבני מלואי' ומצאתי בסי' כ"ח שתי' שדוקא אם יש הנאת הגוף אסור אם אפשר באחר אבל לא ירד והמתיק כמו שבארתי יעו"ש

ואם כנים דברי אמרתי ליישב מה שיש להקשות סתירת הרשב"א דבסוכה דף ל"א הקשה הא מקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ותי' דלא נהנה מגוף האיסור הנאה יעו"ש ולכאורה סותר דבריו למ"ש בנדרי' דף ט"ו שאפי' הנאת הגוף בטל לגבי המצוה וא"כ לא יהי' הנאת שכר מהקב"ה טוב יותר מהנאת הגוף בהדי מצוה וצע"ג שוב מצאתי שהרגיש בסתירה זו בס' אבני מלואי' סי' כ"ח ולא נחית למה שתרצתי יעו"ש

ולפמ"ש נכון דבשלומא אי קיום גוף המצוה לא נחשב להנאה וא"כ הוי הגוף המעשה מעשה היתר אז הוי הנאת הגוף הנאה דממילא ובטלה לגבי פעולת המצוה דהוי לא אפשר ולא קמכוון הגם שמכוון להנאת מצוה הלא הנאת מצוה לאו הנאה נחשבת אבל אי הנאת קיום מצוה הוי נחשב להנאה א"כ הוא דמכוון להנאת מצו' יהי' א"כ אסור וע"ז תי' דאין איסור רק הנאה מגוף החפץ ולא הגורם הנאה ממקום אחר וא"כ אפי' במעיין דאסר על נפשו אפי' הנאה דממילא הני מילי הנאה דממילא שבא מגוף החפץ אבל גורם הנאה ממקום אחר לא אסר על נפשו ודו"ק

תמצית הדברים דכיון דעכ"פ הנאת מצוה דגורם שכר מהקב"ה לא נחשב הנאה וא"כ גם במצות ציצית דהוי עשה דרשות עכ"פ בעידנא ריתחא נענש עלי' וא"כ הוי הנאת הגוף כהנאה דממילא דהוי כלא אפשר ולא קמכוון ומותר לרשב"א אבל לר"ן אסור

ואורו עיני כי מצאתי בעזה"י בפרמג"ד א"ח על המג"א בסי' י"א ס"ק י"ב בד"ה ואגב שכ' וז"ל ואגב גררא עי' בכ"מ פ"א מציצית הי"א צמר עיר נדחת וקדשי' פסול כתב לאו איסור הנאה מצות לאו להנות אלא כתותי שעורי' ולפ"ז קדשי' היינו פסולי' ועור יוצא לשריפה ואני העני תמה דטעמא דלאו שלהם הוא דאסור בהנאה וכ"ת דידי' אף דאיסור הנאה הוי שלו הא בורכא אתרוג ערלה תוכיח וצ"ע ולפ"ז מודר הכאה מצמר אסור בציצית אבל מודר מחבירו הנאה יכול ליקח טליתו באפשר דמצות לאו להנות נתנו ואף מצוה דרבנן כמ"ש במ"א מזה ול"ד לסוכה דישיבתה הנאה ועיי' תרמ"ט סק"ב בהג"ה והנך רואה דמצות לאו להנות נתנו אף שאין הכרחיים שהרי ציצית לא לכסי ולא יטול ציצית ול"ד מצות לאו להנות שהם גזירת מלך ודוקא הכרחיים אלא כדכתיבנא והבן זה עכ"ל זהב טהור חדי נפשאי שזכיתי לכוון לדבריו הקדושים דגזירת המלך לאו דוקא אלא ה"ה בעשה דרשות אמרי' מצות לא להנות נתנו ונקוט מיהא פלגא בידך ופלא שלא העיר אם הנאת הגוף בטל לגבי מצוה דרשות והנלענ"ד כתבתי

ולא אפטור לדבריו בלי ללוות אותם מה שנתקשה למה לכ"מ הטעם דכתותי מכתת שעורי' תיפוק לי' דלאו שלהם הוא יען דאסור בהנאה כמו אתרוג של ערלה והניח בצ"ע פלא בעיני הלא המג"א בסי' תרמ"ט סק"כ פי' דברי רמב"ם ומחבר שסוברי' באתרוג דצריך להיות ראוי לאכילה אז אינו יוצא באיסור הנאה אבל בלולב דלאו בר אכילה מחשב איסור הנאה לכם וכן כתב רשב"א בחדושיו רק בתשובה סובר דאיסור הנאה לאו לכם מקרי ועיי' בש"ך יו"ד סי' רכ"א ס"ק ס ובבאר הגולה שם וא"כ מאי קשה לו אם הכ"מ סובר ג"כ בציצית דלאו בר אכילה כמו באתרוג הוי איסור הנאה לכם וצריך לחדש משום כתותי מכתת שעורי' ודו"ק ובחדושי הבאתי ראי' מחולין דף פ"ט שתי' רב אשי דלא יוצא בלולב משום דלשריפה קאי ולא אמר משום דלא מקרי לכם והגם שתרצתי בכל זאת יש מקום לכ"מ וק"ל

ואיידי אזכיר שראיתי לאדמ"ו הגאון בחתם סופר יו"ד סי' ס"ט שנתקשה דברי הר"ן בחולין דאפי' בפסיק רישא מותר באיסור הנאה א"כ מנ"ל עשה דוחה ל"ת דילמא יען שציצית מצוה ומצות לאו להנות נתנו ותי' דציצית נתנו דוקא בכסות לכסות ואי אפשר שלא יתכוון גם להנאה אבל עכ"פ קשה מאי איסור יש בלביש' בגדי כהונה משום אבנט דהוא כלאים הא לא אכוון להנות הגם דהוי פ"ר הא מצות לאו להנות נתנו יעו"ש ולדעתי בודאי אם יש משכחת למצו' בהנאת היתר אז הגם שאירע מקרה ע"י נדר שיש כהיום מעשה הנ"ל בהנאת איסור אז אמרי' דהנאה בטל לגבי עשיית המצוה אבל דנימא דתורה צותה מצות אשר המה אסורים ויהי' מצוה בעבירה רק התורה תסמוך על זה דהנאה בטלה לגבי מצוה זה לא מסתבר יען דהמצו' מיוסד' בפעולת עבירה ואולי כוונת מ"ו יען דאפי' מוכרי בגדי' רשאי' לעשות כן מפני פרנסת' ולא גרע הכרח מצוה מהכרח ריוח ממון ודו"ק לשיטת רשב"א דמותר הנאת הגוף אצל המצוה נשאר קו' אדמ"ו ז"ל מכלאי' מנ"ל דעשה דוחה ל"ת וצע"ג חוץ אם נאמר אצל מצות דרשות אינו מותר הנאת הגוף דלא כמו שבארתי למעלה ודו"ק

ובחדושי תורה שלי יצאתי ליישב דדעת הכלבו שאוסר הנאת הגוף בתקיעות לא פליג על הרשב"א דמתיר הנאת הגוף ואעתיקו הב"י בסי' תקפ"ו הביא דעת הכל בו ח"ל כ' הכלבו המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פי' אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהני' כשהן עצמן תוקעי' וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרוי בשביל טעמא דמצות לאו להנות נתנו עכ"ל לכאורה דעת הכל בו כדעת הר"ן