מחנה חיים חלק א פט

בעשיית המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב לא חשיב באיסור הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה ומן האיסור עכ"ל והביא עוד ראי' מסנדל של ע"ז וממעין יעו"ש שהאריך כוונת דבריו דתורה לא אסרה הנא' אלא אם הנאה בא מגופו של איסור למשל בודאי לקנות אשה באיסור הנאה אסור ולא שייך לומר מצות לאו להנות נתנו דהא בגופו של א"ה קנה אשה הנקראת קנין כספו ויוכל לכפותה לבעול אותה ולא צריך לשלם שכר ביאה כאשר בארתי במקו"א אבל במעיין מה הוסיף שנטהר רק אם ילך אח"כ למקדש ליכא עונש או אם תנשא היבמה לאיש לא עשתה איסור אבל מיד לא מרווחת בחליצה ולא מרויח בטבילה וכן במצות מה בידו מן האיסור הגם שיקבל שכר מן הקב"ה אבל מגוף המצוה לא בא לו הנאה אלא או מיד הקב"ה או בבעילת איש אשר יקח אותה או בהנאת בעל אם טבלה במעיין או מן ביאת מקדש אבל מעצם המצוה או הטבילה או חליצה לא בא לעולם הנאה כנלענ"ד הגם שרבים לא יבינו כן ודוק

ולפ"ז גם במצוה דרשות שייך ג"כ מצות לאו להנות נתנו דלא בא לו לאדם הנאה מגוף החפץ ודוק

ומה שצריך ביאור רחובות הוא אם יש בלבישת טלית גם הנאת הגוף אם נימא שגם במצות הרשות בטל הנאת הגוף לגבי המצוה או נימא דוקא במצוה מחויבת אז בטל הנאת הגוף לגבי מצוה אבל מצוה דרשות לא מתיר הנאת הגוף בהדי המצוה וצע"ג

ונלע"ד לחקור בעזה"י והוא דרשב"א בנדרים דף ט"ו הקשה הגם שאמר הנאת תשמישך עלי נימא דיבעול אותה משום מצות פ"ו ומצות לאו להכות נתנו ותי' דאפשר באשה אחרת יעו"ש והקו' רבים עליו (א) קו' הר"ן שנעלם ממנו גמ' מפורשת שאם נודר הנאה ממעיין אסור לטבול בימות החמה יען דגם הגוף נהנה מן הטבילה א"כ מבואר דדוקא קיום מצוה לא נחשב הנאה אבל אם יש לגוף מבלעדי המצוה הנאה שפיר מקרי הנאה ואסורה הגם שפועל מצוה ג"כ וצע"ג (ב) הקשה בשעה"מ למה במודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו הגם שאפשר לו באחר ולמה יהי' באשה איסור אם אפשר לו באחרת וצע"ג

ואמרתי להסביר גוף דברי רשב"א דלכאורה יפלא אם יש פלוגתא שגוף המצוה יהי' נחשב הנאה וגם למ"ד דקיום מצוה לא נחשב הנאה נתקשה רשב"א גופי' בסוכה דף ל"א שנימא דנחשב להנאה יען שמקבל שכר ותי' יען דלא נהנה וגוף החפץ וא"כ מהכ"ת להוסיף שגם הנאת גוף מותר בהדי קיום המצוה והוא פלא להבין

אך הכל נכון בעזה"י ואקדים דברי הר"ן בחולין פ"ז בסוג' דריחא מילתא שנתקשה באיסור דריחא מילתא וכת' ח"ל ועוד דהא קי"ל מודה ר"ש בדבר שא"מ מותר ולדידי' הנאה דלא מכוון לי' שרי' כדמוכח בפ' כל שעה והכא בודאי בבת תיהא אינו מתכוון להנות מיי"נ דלאו ברשיעא עסקי' וכ"ת פ"ר הוא וקיימ"ל כר"ש בפסיק רישא ולא ימות ליתא דלענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פ"ר שרי' דהא אמרי' התם מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים והא התם בודאי מטי לי' הנאה אלא כיון דלא מכוון לי' לא חשבי' לה מידי עכ"ל והטו"א נתקשה בדברי הר"ן א"כ למה הנודר הנאה מן המעיין אסור לטבול בימות החמה כיון דלא מכוון בהנאה מותר אפילו בפסיק רישא והקו' גדולה והניח בצ"ע

ונראה ליישב דעת הר"ן ומראשי' אסביר דברי הר"ן הנ"ל בחולין דהפנ"י בפסחים דף כ"ו חידש דבר גדול דכל איסורי' אסרה התורה דוקא ע"י מעשה אבל האיסור אשר נהנה האדם בלי מעשה רק בא מאליו לאדם ליכא עבירה כלל דמהאי טעמא אמר רבא תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת דאשה קרקע עולם רק הקב"ה קרא גם בעילתה במזיד מעשה דכתיב נפשות העושות אבל אם גוף הבעילה מתחלה באונס אז גוף הנאה ליכא איסור הגם שבודאי יהי' הנאה דפסיק רישא מורה על מעשה אבל בלי מעשה ליכא איסור וחיזק דבריו מלשון הר"ן בפסחי' יעוש"ה כי האריך בסוגי'

ולפ"ז נכוני' דברי הר"ן בחולין דפסיק רישא לא שייך אלא אם גוף המעשה הוא מעשה איסור כגון במלאכת שבת דהוי המעשה היינו הפעולה האיסור אבל בלבישת כלאים הלא גוף הלבישה בלא הנאה ליכא איסור רק הנאת חימום כלאים הוי האיסור והוא בא ע"י מעשה הלבישה ואם הוא לובש כדי להיות מכוסה ועשה מעשה כדי שיהי' כו הנאה אז חייב על הנאה ע"י מעשה של הלבישה ועיין ריטב"א מכות דף כ"א דכל דבר הבא ע"י מעשה אפי' גוף המעשה לא חייבו אעפ"כ חייב אח"כ ע"י מעשה הקודם אבל במוכרי בגדים דהוי הלבישה לא אפשר דצריך ללבוש כדי למכור וגם לא מכוון להנאה אז לא נחשב המעשה לאיסור והוי אח"כ הנאת הבגדים כהנאה דבא מאליו ומותר מדין תורה אפי' לכתחילה וא"כ אמאי יהי' מועיל לאיסור דהוי פסיק רישא כיון דלא נוכל לצרף המעשה והנאה דממילא מותר מדין תורה וה"ה בריח יי"נ כיון דמעשה אשר שואף הריח הוא לא אפשר דצריך לעשות זאת להבחין המקח ולא מכוון להנאה ונחשבה הנאה כהנאה דממילא וליכא איסור כלל אבל אי ריחא מילתא דנחשב לאכילה אז חייב אסי' בלא אפשר ולא קמכוון דומי' דמתעסק בחלבים ועריות חייב ודוק היטב

אבל כל זה באיסור' הנאה של תורה או באיסור הנאה בנדר אשר אי אפשר אלא במעשה או שאפשר אפי' בלי מעשה רק סתמא הוי כוונתו לאסור דוקא במעשה כדרך שאסרה התורה דוקא במעשה אבל אם נדר בפי' שאוסר עצמן הנאת דבר אפי' אם יבוא ממילא עליו מאותו חפץ אז בודאי לא גרע הנאה דממילא מאלו נדר בזריקת צרור דחל הנדר דכל היוצא מפיו יעשה אמר רחמנא וכמבואר דין זריקת צרור ברשב"א ובר"ן ומכ"ש בהנאה רק שבא ממילא דנאסר עליו אם אוסר בדעתו גם הנאה דממילא ומיירי בנודר הנאה ממעיין שאסר על עצמו אפי' אם יזל ממעין עליו או על שדותיו ממילא יהי' גם כן אסור [ולכן נקטו הנודר הנאה מן המעין ולא נקטו הנודר הנאה מן המקוה] ואז בודאי אסור אפי' בהנא' דממילא וא"כ ה"ה אסור הנאת הגוף בהדי מצוה ומיושב קו' טו"א על הר"ן ודו"ק [ועיין בתי"ט ובש"ע סי' ר"א בה' מקואות]

ובזה יומתק שיטת רשב"א דהלא הבעל לא אסר על עצמו מעשה הבעילה רק הנאת תשמיש של האשה אסר על עצמו א"כ גוף מעשה הבעילה ליכא איסור רק יען שנהנה בבעילה אסור המעשה דהנאה בא ע"י מעשה וא"כ אם יש כאן מצות פ"ו אמרי' מצות לאו להנות נתנו ולא נחשב גוף הבעילה אשר מקיים מצוה להנאה והוא כלא אפשר על גוף הבעילה הגם שנהנה בבעילה הלא הוא אינו מכוון להנאה רק למצות פ"ו והוי לא אפשר ולא קמכוון רק הנאה בא ממילא והיא מותרת הגם דהוי פסיק רישא הלא באיסור הנאה דממילא פסיק רישא אינו אוסר דכל פסיק רישא אסור יען שיש מעשה וכאן הנאה בא בלי מעשה דמעשה הוא מוכרח מכח מצות פ"ו שהיא היתר דמצות לאו להנות נתנו וע"ז תי' רשב"א דאפשר באשה אחרת א"כ הוי אפשר אעפ"י שלא מכוון כיון שאפשר באחרת לא נחשב כהנאה דממילא דהא ראינו שהוא מכוון על בעילתה ועיין בפנ"י שם ודוק

ומעתה מיושב קו' הר"ן על הרשב"א מן מעיין דרשב"א מתיר הנאת הגוף יען דהוא אוסר על עצמו הנאת תשמישך דהוא איסור הנאה ע"י מעשה ואז הנאה