מחנה חיים חלק א פח

שופר עשה כדת של תורה שתקע רק לחנך בנו וכוון שלעצמו יצא בבהכ"נ א"כ לא יצא מצות שופר וקוד' למצות קבורת מת אשר אינו מוטל בבזיון כנלענ"ד

ואגב גררא אזכיר מה שנסתפקתי אי מצות פ"ו צריך כוונה או אין צריך ומה שעורר בי ספק הנ"ל הוא דנ"ל דשאני מצות פ"ו משאר כל המצות דבשאר המצות לא נשאר מעשיית המצוה פעולה אשר הי' תכלית ציות המעשה דמה יתרון בנענוע של הלולב או בשמוע קול שופר או ישיבת סוכה או אכילת מצה נמצא דתכלית המצוה בעשיית הפעולה לבד לכן יש פלוגתא אם עשה בלי כוונה אם מהני הגם דאם לא כוון אעפ"כ עשה אכילה או בענוע אבל מה הוא אם לא מכוון לשם מצוה אין מצוה בלא כוונה אבל בפ"ו אפי' אם בעל מאה פעמים או לאלפים ולא נולדו לו בנים לא קיים פ"ו א"כ אין פ"ו תלוי בפעולת אדם לבד רק בתכלית אשר נולד מהפעולה היינו יצירת בנים אשר יצמיחו ע"י הבעילות וא"כ לכ"ע מצות פ"ו נתקיים אפי' בלי כוונה דאטו אם נולדו לו בנים ולא כוון רק לתכלית בעילת אשה לא קיים פ"ו אם נולדו מבעילותיו בנים ועי' בש"ע א"ע סי' א' אפי' בממזר ידוע קיים פ"ו וח"מ מסופק אפי' אם **(נתעברה באמבטי יע"ש וא"כ דאין גוף הבעילה מצוה רק ברם מצוה אז לכ"ע לא בעי כוונה ויוצא אפי' אם)** קיים בהיותו גוי דלא הוי בר חיובא כיון דזרעו מיוחס אחריו ונקראי' על שמו יען דאין שום אדם מחויב לכוון במצות פ"ו רק זרעו יעמוד לפניו והבן זה בקיצור

ומצאתי ברמב"ם בספר המצות מצוה רי"ב וז"ל היא שצונו לפרות ולרבות לכוון לקיום המין והיא מצות פ"ו והוא אמרו יתעלה ואתם פרו ורבו עכ"ל משמע אם לא כוון לפרות ולרבות רק לרוות נפש החושקת בבעילת אשה יפת תואר אז לא קיים מצות פ"ו ודוק

וראיתי בטו"א ר"ה כ"ח שנסתפק בעבד שעש' מ"ע שהז"ג ונשתחרר באותו יום אי יצא במה שעשה המצוה כשהי' עבד שלא הי' אז בר חיוב וחקר מגמ' יבמות דף ס"ב אי הי' לו בנים כשהי' נכרי ונתגייר שפטור רק השיב דשאני התם דהי' עכ"פ מקודם שבת יעו"ש בטוב טעם ודעת וכפי מ"ש יש לעיין בדבריו

סימן כ"ב שאלה איש אחד בא לבהכ"נ ולא מצא שם טלית רק מרעהו אשר הדיר הנאה ממנו אם מותר ללקחו ללבשו ולברך עליו כמו שמותר לעשות כן בטלית של חבירו שלא הדיר הנאה ממנו או יש הבדל בין ללבוש או לברך שלבישה מותרת והברכה אסורה

תשובה לכאורה הלבישה מותרת אבל אסור לו לברך עליו דמבואר ביו"ד סי' רכ"א סעיף י"ד הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא עכ"ל המחבר והוא מתשובת הרשב"א הובא בא"ח ברמ"א סי' תרמ"ט והביאו הש"ך דאיסור הנאה לא מקרי לכם יעו"ש ואם כן ללבוש הטלית מותר דמצות לאו להנות נתנו אבל לברך עליו דנימא דהקנה לו במתנה ומקרי כסותך עיי' בט"ז סי' י"ד בא"ח אבל כאן שאסור לקבל ממנו מתנה כמבואר ביו"ד סי' רט"ז וא"כ אי אפשר לברך עציו חוץ אם נאמר כמ"ש המג"א בסי' י"ד דמברך כמו שנשים מברכות ואולי דרק שם סומך דאפשר דמקנה לו דניחא לי' לאינש הגם דלא ידע ממנו אבל כאן דאסור בדרך מתנה רק בהלואה דמצות לאו להנו' נתנו ודוק

אמנם לכאורה הדבר צריך התבוננת אם מותר אפילו ללבוש דבר"ה דף כ"ח ע"א בד"ה לאו להנות נתנו פי' רש"י וז"ל לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו עכ"ל ומשמע דוקא במצוה מחויבת כגון תקיעת שופר או כגון הזאת מי חטאת כגון על חיוב קרבן פסח או טבילת מצוה אשר יש חיוב לטהר עצמו אז לאו להנות נתנו יען שנותן לעול על צוארו דהא מוכרח לעשות ואם לא יעשה רשע מקרי אבל במצוה דרשות כגון עטיפת טלית דאינו מחויב ללבוש טלית בת ד' כנפות אז לא שייך שנותן לעול על צוארו רק הוא רוצה לעשות מצוה דרשות כדי לקבל שכר אז בודאי אם אינו עושה רק מרצונו לקבל שכר מצות כאלו להנות נתנו וק"ל אבל ממה שכתב רש"י בסוכה דף ל"א ע"ב בד"ה ואם נטל וז"ל דמצות לאו להנות נתנו כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו עכ"ל משמע בהיפך כיון שאין בקיום המצות הנאת הגוף רק עבודת עבד לרבו לא נחשב הנאה וא"כ ה"ה במצות דרשות אמרי' ג"כ מצות לאו להנות נתנו דהא אין בלבישת ציצית הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו למצוא חן וחסד לפניו ודוק

ועלה בדעתי שמאוד העמיק רש"י במתק שפתותים דהנה נטילת לולב הוי רק מעשה מצוה ואין בנטילה שום הנאת הגוף רק אנו חוקרי' אם לא נאמר שזה נחשב להנאה יען שמקיים מצוה ע"ז נכון פי' רש"י שאין מצות כאלה נחשבי' להנאת איסור יען שאין בהם באמת הנאת הגוף והמצוה הוי רק עבודת עבד לרבו ולא נחשב להנאה אבל בתקיעת שופר דמשכחת בו הכאת הגוף מן פעולת קול שופר או חכמת התוקע שיודע להוציא קולות כאלה עיי' בב"י תקפ"ה אעפ"כ מותר לתקוע בשופר של איסור הנאה יען דהנאת הגוף בטל לגבי המצוה יען דמצות שיש בעשייתם גם הכאת הגוף לא נתנו מהקב"ה כדי להנות הנאת הגוף אלא נתנו לישראל לעול לקיים מצות התורה וא"כ לא נחשב אותה הנאה לאיסור אשר נהנה בהדי המצוה כאשר אבאר בעזה"י לקמן דהוי כאנוס על גוף הנאה ודוק

שוב מצאתי ברש"י בחולין דף פ"ט בד"ה ורבא אמר וז"ל אפי' באפר עפרה נמי מותר שכיסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת המלך היא עליהם עכ"ל אחז החבל בתרי ראשין שלא נתנו המצות לשם הנאה אלא גזירת המלך יען דמבואר אח"כ דלולי דכתותי מכתת שעורי' הי' יוצא לרבא בין בשופר ובין בלולב הגם שהם של ע"ז וביאר רש"י הגם שיש בו הנאה אעפ"כ לא ניתן לישראל לשם הנאה ואם אין בו הנאה אז בודאי לא נחשב הכאה דהוא גזירת המלך ודוק אבל גם לרש"י אפשר דאמרי' אפי' במצוה דרשות מצות לאו להנות נתנו וק"ל

ואוסיף נופך הערה אשר כתבתי בחדושי זה רבות בשני' דפלוגתא אי מצות להנות או לא נ"ל דפליגי דמי יכחיש שיש הנאה לבר לבב אם זוכה לקיים מצוה הלא החי ירגיש מתיקות תענוג מצוה עד שכל עצמותיו ידושנו וגם מקבל שכרו בעבור קיום המצוה כאשר נתקשה הרשב"א אך פליגי הלא כל אסורי הנאה אסורים רק כדרך הנאה היינו שבני אדם נהנין אבל בשלא כדרך הנאתו לא אסר הקדוש ב"ה כל איסורי הנאה ועיי' במ"ל פרק ה' מהלכות יסה"ת פלפול גדול שאפי' בע"ז ובהקדש מותר שלא כדרך הנאה יעו"ש וא"כ פליגי אי הנאת מצוה נחשב להנאה בכדרך הנאתו ואסור לעשו' מצוה בכל חפצי אסורי הנאה או דנימא בהיפך כיון שאין כאן הנאה רק לבר חיוב מצוה אבל למי שאינו מצווה בו היינו כל האומות לא יהי' נחשב מעשה זה להנאה א"כ הוי הנאת מצוה בכלל שנהנה בשלא כדרך הנאה ומותר להנות בשכלד"ה בכל אסורי הנאה ומצאתי בעזה"י כעת און לי בנמ"י בנדרים ברב אלפס החדשים דף ט' שכ' וז"ל אבל אם אמר סתם דבר פלוני קונם עלי אין במשמע אלא דבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמצות לאו להנות נתנו דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בכדרך הנאה עכ"ל הזהב מבואר דהבין דמצות לאו להנות נתנו הוי הסברא דמצוה לא נחשבת הנאה בכדרך הנאה ואודה לד' ממקור לבבי שזכיתי לזה זה י' שנים ולפ"ז גם במצוה דרשות מותר דעכ"פ הנאת המצוה הוי הנאה בשלא כדרך הנאה ודוק

וביותר יש להסביר כפי מה שכ' הרשב"א בחדושיו לסוכה דף ל"א וז"ל מצות לאו להנות ואף ע"ג דמתהני