מחנה חיים חלק א פו

אם כבר עשה פעם אחד הפעולה שלא בכוונה ולא נשאר רק לעשות מצוה אין עשיית פעם שנית דוחה לל"ת מכח עשה דוחה ל"ת ורבא ג"כ מודה לאביי דהשכל גוזר שפעולה שלא בכוונה לא תתחשב למצוה רק לפטור החוב אבל שנימא שיוכל לקיים אח"כ הפעולה לשם מצוה כמו עשה דרשות ע"ז פליג רבא דמי יוכל לחלוק בעשה אחת לקיים החוב בפני עצמו והמצוה לפני עצמה דילמא קשרם התורה ואם לא עשה הפעולה בכוונה נפטר החוב ומצוה הוי מעוות שאינו יוכל לתקן וממילא כיון שלא יוכל לקיים המצוה לפני עצמו א"כ קיים גם המצוה ואפי' לכתחילה פסקי' אין צריך כוונה כלל למצוה

ואסברא לך טעמא דמילתא דתוס' בזבחים דף ב' בד"ה סתם אשה הקשו למה אמרי' בקדשים ומילה כשר בסתמא ובגט פסול אפי' אם עומדת לגירושין ותי' דלאו בגט זה עומדת להתגרש יעו"ש וא"כ אי אמרי' אם אכל שלא בכוונה לקיים המצוה עכ"פ החוב נפטר והחלק המצוה הוי מעוות שלא יוכל לתקון וא"כ אי אפשר לקיים מצות סוכה או אכילת מצה או מצות שופר רק בפעם הראשון שעשה הפעולה וא"כ ממילא סתמא לשמה ולא צריך כוונה כלל כמו דלא צריך כוונה במילה ובשחיטת קדשים אבל אביי דסובר דיוכל לקיים המצוה בפני עצמו וא"כ אין המצוה דוקא באכילה ראשונה של כזית מצה או ישיבת סוכה או תקיעת שופר וא"כ סתמא לאו לשמה ולכ"ע מצות עשה צריכה כוונה רק לרבא אין צריך כוונה יען דסתמא לשמה ולאביי לא הוי סתמא לשמה דאפשר לעשות המצוה בפני עצמו וצריך כונה והבן זה כי עמוק וישר בסבר' מאוד מאוד בעזה"י

וזה הבנת הגמ' מהו דתימא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל האי מתעסק קמ"ל הכוונה בשלומא אי אמרי' דלא הוי סתמא לשמה רק דכשר בלא כוונה אז באמת אין ראי' משם דשאני אכילה דנהנה אבל באמת קמ"ל דלכך יוצא במצה דסתמא קאי לשמה דאי אפשר בפעולה אחרת א"כ ממילא ידעי' דה"ה בשופר הדין כך דיצא ודוק

ועל זה הקשה אביי לרבא הישן בשמיני בסוכה ילקה דבשלומא לדידי שאם עשה פעולה בלי מחשבה לקיים מצוה אז לא נפטר אלא החוב דלא יהי' רשע אבל מצוה אין לו א"כ ל"ק דעובר על בל תוסיף דאין לאו דבל תוסיף רק אם מוסיף לעשות מצוה אבל לדידך שאפי' מצוה יש לו בלי כוונה למצוה א"כ יהי' איסור בל תוסיף והשיב לו רבא לצאת לא בעי כוונה יען דהוא מחוייב לקיים גם המצוה ואי יפטור החוב לא יוכל לקיים המצוה בפני עצמו וא"כ סתמא לשמה אבל לעבור בעי כוונה דלא שייך סתמא לשמה דכי יש כאן חיוב שיעבור על בל תוסיף והקשו מדם שנתערב ומשני בזמנו לא בעי כוונה דומי' דמצוה אבל שלא בזמנו בעי כוונה ודוק

והמעיין בסוגי' דטעה בדבר מצוה בפסחים ובסוכה דף מ"ב יראה דדוקא אם הי' טרוד היום בחיוב מצוה כגון שהי' לו תינוק למול בשבת וטעה ומל של ערב שבת אז פטור דמכח החיוב אשר עליו הי' טרוד ונבהל ומל של ערב שבת או של יום א' אבל אם מל תינוק של שבת בערב שבת ואח"כ מל של ערב שבת בשבת חייב שהגם לפי מחשבתו הי' טרוד במצוה כיון שעכ"פ באמת לא הי' עליו היום טרדות מצוה עיי' ברש"י וברמב"ם בה' שגגות ובלח"מ חוץ באופן כזה בשבת שכבר ניתן שבת לדחות יעוש"ה

ולפ"ז אבוא ליישב קו' התוס' הא אביי סובר מצות צריכו' כוונה א"כ למה צריך לאוקמי בשהפכו ולפמ"ש נכון דגם אביי סובר דכיון דעשה פעולת המצוה נפטר מהחוב אשר עליו לינוול בידי' לולב רק סובר דבפעולה בלא כוונה נפטר החוב אבל אין לו מצוה וצריך לקיים פעם שני בעבור להיות גם מצוה וכיון שאין עליו חוב רק כעשה דרשות לא שייך טרדות ולא פטור על חילול שבת ולכן צריך לאוקמי כשהפכו ולא נפטר אפי' החוב ודוק ומיושב דברי הרמב"ם שכ' בשהפכו דלולי כן לא הוי טעה בדבר מצוה דכבר יצא ידי החוב ולא נשאר טרדות לפטור אותו ודוק ומיושב הקו' לר"י הגם דסובר דצריך כוונה עכ"פ לענין פטור שבת צריך דוקא בשהפכו וק"ל ומיושב הקו' לר"ל הגם דסובר דצריך כוונה למצוה הייני להיות נחשב לו לקיום מצוה אפי' אבל החוב נפטר בגוף הפעולה אשר עשה וזה שאמר בנזיר רשע קאמרת אם אכל לשם אכילה גסה דנהי דמצוה מן המובחר לא עביד רשע מקרי כיון שעשה הפעולה נפטר החוב ולא נחשב לפושעים יכשלו בם ודוק

וטרם שאבאר דברי ר"ן אעתיק דברי טו"א שכ' שאי אפשר לומר מצות אצ"כ משום דסתמא לשמה וז"ל אלא אפי' למאי דפי' קצת מפרשי' דאי מתכוון להדי' שלא לצאת אינו יוצא אפי' למ"ד מאצ"כ מ"מ ה"מ במתכוון להדי' שלא לצאת דא"י בע"כ אבל בסתמא ולא מכוון כלום יצא ולאו משום דסתמא לשמה קאי אלא משום דא"צ כוונה לגמרי גבי מצות דהא סתמא דמצות דמי לסתמא דגיטין דבעי' כתיבה לשונו ולשמה וסתמא נמי פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא כדאמר התם ופי' התוס' ואפי' זינתה לאו להתגרש בגט זה עומדת וה"נ לגבי מצוה ל"ל דחתיכת מצה זו סתמא למצות אכילת מצה עומדת דהא יוכל לצאת י"ח מצה בחתיכה אחרת כמו בזו ואין חתיכה זו מיוחדת למצוה זו יותר מאחרת וכן ת"ש ומצות לולב אין שופר זה ולולב זה מיוחדין למצותן יותר מאחרים וכן בכל המצות ול"ד לזבחי' דסתמא לשמן עומדין דש"ה משעת הקדישה שהקדישה לחטאת סתמא עומדת להקריבה לחטאת וא"א להקריבה לשם זבח אחר וכיון דמצוה סתמא לאו לשמה קיימי ובע"כ למ"ד מאצ"כ לגמרי אצ"כ וכי מכוון למצוה אחרת מה הוי ומה מינה מחריב בה א"ל הכא דל"ל מחריב בה ועוקרה מלשמה דסתמא הא סתמא בלא"ה לאו לשמה קאי ואפ"ה יצא ובהא דמתכוון מצוה זו לשם מצוה אחרת מי גרע כלל דאי משום דמינה מחריב הא אינו מחריב אלא להוציאה מסתמא ה"מ היכא דסתמא לשמה עומד אבל מצוה בסתמא לאו לשמה עומדין מה יש למינה מחריב עכ"ל ולכאורה דבריו דברי טעם ודעת וחן

בכל זאת יש לי לדבר דבר על אוזן שומעת בעזה"י במנחו' דף מ"ב ימול ארמאי ואל ימול כותי תוס' בד"ה ואל ימול כותי וז"ל לאחר שהמיר דתו דסתמייהו לשם הר גריזים אע"ג דגרי אמת הן ונכרי אע"ג דבפרק המביא דף כ"ג קאמרי בגט נכרי אדעתא דנפשי' קעביד שאני התם דסתם אשה לאו לגירושין קיימא אבל סתם מילה לשמה קיימא והכי משני גבי זבחים דף ב' ומתוך כך ניחא בסמוך דמכשיר ציצית בנכרי דכתיב ועשו להם ציצית דמשמע אחרי' יעשו להם ובתר הכי מכשר רב טווי' שלא לשמה ומייתי תנאי ותפילין משמע דבציצית נמי בעי לשמה אף על גב דנכרי כשר עכ"ל

ולכאורה פלא בעיני דילמא רק סתמא לשמה אם הי' מעוות שאינו יכול לתקון כגון במילה שאין לו ערלה עוד ובזבחים דאי אפשר להחיות בהמה זו אבל כאן דאפשר להתיר הקשרי' ולעשות אותן ציצית שעשה הנכרי ע"י ישראל א"כ מנ"ל דכאן סתמא לשמה ואפי' אם ישראל עשה אותן סתמא ג"כ יהי' פסול דכאן אין סתמא לשמה יען דיוכל לחדש ולעשות אותן ציצית פעם שנית אבל במילה ובזבח אי אפשר לעשות מילה באותו גיד או שחיטה באותן שלמים אלא פעם אחת ולכן סתמא לשמה וצע"ג

אמנם לק"מ דא"כ למה לגמ' לתרץ בזבחי' דף ב' סתם אשה לאו לגירושין קיימא לישני בפשוט דשם הגם אם גט זה פסול בכל זאת אפשר לתקן הגט בהעברת הקולמס דהא שיטת התוס' גיטין דף י"ט ע"א ד"ה דיו ע"ג