מחנה חיים חלק א פד

דוקא בתורת מתנה אבל לשיעבוד לבע"ח שיטרף ממנו בעבור חובו מדין ב"ד בתורת גוביינא אי אפשר דאיך יחול על קרקע שיעבוד לגבי' הא א"כ אם יגבה בע"ח לא יוכל לקיים תנאו דהא הבע"ח רוצה בגביי' עולמית ולהחזיר בתוך הזמן בטרם שיגבה הבע"ח אי אפשר דמשעה שחל שיעבוד בע"ח על קרקע אי אפשר ללוה להקדיש או למכור דכבר חל שיעבוד המלוה עיי' רש"י פסחי' דף ל"א סוגי' דהרהינו דבהקדיש לוה כ"ע ל"פ דלא מהני יעו"ש וא"כ לא משכחת שיעבוד במתנה ע"מ להחזיר רק שיוכל ליתן לאחר ג"כ אותו קרקע במתנ' ע"מ להחזיר אז הוי הקרקע מתנה והמטלטלי' שיעבוד ואין המטלטלי' משועבדי' רק אם הקרקע ג"כ משועבד' מיגו דחל שיעבוד אקרקע חל אמטלטלי' אבל דנימא מגו דנתן קרקע במתנה יחול שיעבוד על מטלטלי' לא שמענו והבן

אך ראה פלא שמצאתי לריטב"א בקדושין דף ו' שכ' בע"מ להחזיר אם שיעבדם המקבל לבע"ח מחזיר החפץ לבעלי' לקיים תנאו ואח"כ בא בע"ח וגובה והוא פלא גדול איך מהני החזרה הא כיון שמשועבד לא יוכל הלוה להקדיש או למכור או ליתן במתנה וצע"ג

אמנם לפמ"ש הנתיבו' בסי' רמ"א דדוקא בהחזירהו ולא אמר לי מהני החזרה אם שיעבד לבע"ח אבל אם אמר לי לא מהני שיעבוד יעו"ש יש ליישב כיון דלא אמר כי צריך רק מעשה חזרה כמו בגט דצריך רק נתינה הגם שנתינה בע"כ לא הוי אצלה נתינה עיי' רשב"א גיטין דף ע"ה וה"ה כאן במה שאינו מפסיד שיעבוד המלוה יוכל להחזיר למקנה אבל נשאר קו' הש"מ דלמא הקנה לו קרקע בע"מ שתחזיר' ולא אמר לי וצע"ג

סימן כ"א שאלה יהודי אחד שדר בכפר והולך בבה"כ לכפר אחר אשר שם יתקבצו מן כפרי' רבים ויהי היום ביום ראשון דר"ה נחלה בנו בן שנים עשר שנים וביקש הבן שרוצה לשמוע תקיעת שופר ותקע לו האב חבל חישב שהוא ילך לבהכ"נ לשמוע קול שופר ולהתפלל מוסף ברבים ושלח מיד השופר לכפר אשר בו יתקבצו כל בני הכפרי' ואח"כ גברה המחל' על בכו ונשתהה הרבה בביתו עד עבור זמן תפילה וכאשר עזב ביתו והלך לכפר אשר שם הבהכ"נ לבקש מאחד שיתקע לו פגעו בו בדרך מכיריו וקראו לו שהובאת מרחוק אשה אחת אשר מתה זה שני ימים ואין שם עשרה ללותה ולקברה ולא שמע אליהם והלך לדרכו לשמוע קול שופר וכעת צווחו עליו בשווקי' שהוא עם הארץ חסיד שביזה את המת ושאל האיש אם צריך לילך על קברה לפייסה בעבור חטא אשר חטא בשגגה שהאמין שמצות שופר קודם או אם עשה כדת של תורה ולא נשא לשוא נפשו

תשובה הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאי' הם האיש ההוא מנוקה מעון שעשה כדת של תורה וכן עשו מלפנים בישראל כאשר אבאר בעזה"י

הנה דעת מכירין אשר קוראי' לו עם הארץ חסיד הוא ששמעו שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה כמו באבידה שזקן ואינו לפי כבודו יוכל להתעלם מן האבידה או מצוה מילה או מצות פסח נדחי' מפני מת מצוה שהמה מכות עשה שיש בו כרת ומכ"ש מצות שופר שנדחת בשב ואל תעשה בעבור מת מצוה שגדול כבוד הבריות

אמנם זה אינו דכלל גדול השריש לנו הרמב"ן דאין נקרא מת מצוה רק אם מוטל בבזיון על פני השדה אבל אם מונח בעיר הגם שאין לו מתעסקי' כפי כבודו אין זה מת מצוה ואין שום מצוה נדחית מפניו עיי' במג"א סי' תמ"ד ס"ק י"א וסי' תקכ"ו בסוף הסימן וסי' י"ג **(ועי' סי' תרפ"ז וא"כ בנידן הנ"ל הגם שצריך עכ"פ עשרה לאשה כמאן דלא קרי ולא תני ועי')** ביו"ד סי' שמ"ג וסי' שס"א בכל זאת כיון שהיא בעיר אין רשאי לבטל מ"ע של תורה בעבור כבודה ודו"ק

אך מה שצריך התבוננת יען שאיש הנ"ל כבר תקע לחנך את בנו ושמע קול שופר הגם שלא כוון להוציא את עצמו דהא הי' במחשבתו להיות בבה"כ לשמוע קול שופר ברבים בכל זאת אי מצות אין צריכות כוונה וכבר יצא ידי חובתו אז לא יפה עשה לבזות קבורת מת אשר מונח שני ימים וא"כ תלי' דין הנ"ל בחבל הפוסקי' אי תקיעת שופר הוי כאכילת מצה דלא צריך כוונה או נימא דבשופר צריך כוונה וצע"ג

הב"י בסי' תקפ"ט הכריע להלכה דבשופר צריך כוונה והוכיח כן מרמב"ם דפוסק במצה אין צריך כוונה וכפאו לאכול מצה יצא ובשופר פסק צריך כוונה ובסי' תע"ה הביא דברי ר"ן דשאני מצה שהוא אכיל' ויוצא כמו מתעסק בחלבי' ועריו' חייב אבל בשופר דלא הוי אכילה אז צריך כוונה והגם שרבא דימו אותם כדאמרו בגמ' מ"ד אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל בשופר לא קמ"ל אבל ר"ז מחלק כך ולכן אמר איכוון ותקע לי יעו"ש וא"כ בנידן דידן במצות שופר פסקי' דצריך כוונה ולא יצא במה שתקע לבנו דהא חישב שרוצה לצאת בבהכ"נ וק"ל

הן אמת שדברי ר"ן נפלאי' דכבר גילה הפנ"י בחידושיו שם למה באמת מדמה הגמ' שופר לאכילת מצה הלא מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה לכן יצא בכפאו פרסיים אבל בשופר דילמא לא יצא ותי' דגם באכילת איסור אם כפאו פרסיי' או חבירו לאכול חזיר או חלב פטור דדוקא במתעסק שבאות נפשו רצה לאכול רק שטעה ואכל חלב תחת שומן אז חייב אבל על אכילת איסור בכפיי' באמת פטור וא"כ אם יוצא בכפיי' ידי אכילת מצה ע"כ שיוצא גם בשופר יעו"ש כי מתוק ופלא שלא הרגיש שא"כ איך סובר הרמב"ם לפסוק כן לדינא שבמצה יוצא יען דאפ' מתעסק חייב ובשופר לא יצא כאשר הסביר הר"ן אבל דברי הר"ן צריכי' התבוננת הלא ההבדל של פנ"י נכון מאוד וא"כ איך פסק הרמב"ם נגד הסברא וצע"ג

שוב ראיתי כי דברי הר"ן נכוני' מאוד דבודאי בחלבי' ועריות שהקפידה התורה על הנאה ולכן חייב המתעסק אבל אם כפאו לאכול איסור ולבו בל עמו שמצער עצמו על אכילתו דהא לב יודע מרת נפשו אם יתגאל באכילת איסור ועיי' תוס' חולין דף ה' השתא בהמתן של צדיקי' א"כ אין הנאתו הנאה ועל גוף מעשה אכילה אנוס הוא ולכן הוא פטור דהא באמת אינו נהנה אלא צער יש לו אבל באכילת מצה שאין כאן איסור באכילתו נהפוך הוא יוכל להיות עוד הנאת מצוה באכילתו ובכל אופן יש הנאה הגוף דגם אם לא יעשה מצוה עכ"פ אין עבירה בהנחת אכילתו וא"כ מהכ"ת לא נימא דיוצא באכילה כמו שחייב מתעסק בחלבי' ועריות שכן נהנה הלא זה האיש נהנה באכילתו דאין כאן איסור שמעכב ההנאה וכיון דאכול מצה אמר רחמנא שתורה מבקשת מצוה ע"י הנאת אכילה א"כ יצא ידי מצוה ודו"ק

וראי' לזה שחידשתי דלכן אינו חייב על אכילת איסור ע"י כפיי' דאין הנאתו הנאה ממאי דפסקי' ביו"ד סי' קי"ט סעיף י"ד שאם מכר לחבירו בשר טריפה תחת בשר כשר צריך להחזיר הדמי' אפי' אם הלוקח כבר אכל הבשר והובא בש"ך ס"ק נ"ו בשם הסמ"ע דהטעם דאכילת איסור צער הוא לו והוי כאלו לא נהנה יעו"ש והשתא התם דלא ידע בשעת אכיל' שהוא איסור רק אח"כ נודע נו לא נחשב אכילתו להנאה מכ"ש אם יודע בשעת אכילה שהוא אוכל איסור רק הוא מוכרח ע"י יד מעול ודו"ק ועיי' בא"ח סי' קצ"ו ובסי' ר"ד בט"ז סק"א ועי' בסי' תע"ה ויש ראיות ממקומות הנ"ל רק אין כאן מקום להאריך בזה

אבל לשיטת רשב"א ודעמי' כאשר הובא בר"ן דסוברי' דגם בשופר מצות א"צ כוונה א"כ האיש הזה כבר יצא ידי חובתו ועשה עול אשר לא הלך למצות קבורת מת מצו' אשר אין לו עשרה אנשי' כנ"ל לכאורה: