מחנה חיים חלק א פ

ראי' דלא הי' דרכם להחזיר פלגשי' שזנתו ברצון דפלגשי דוד נשארו אלמנות וק"ל

ואוסיף נופך דבשאר אשת ישראל אשר הבעל משועבד לה אז סמכי' על חזקת היתר וחזקת כשרות ואי אפשר להפסיד ממנה שיעבודה כי אם בעדות גמור כי העיקר כי מעלה מעל באישה ואפי' אם סברה שמותר לזנו' וליכא בו עבירה אסורה דעכ"פ מעלה מעל באישה שזנתה תחתיו עיי' בט"ז יו"ד סי' צ"ט בשם מהרי"ק וא"כ תחילתו באונס וסופה ברצון מותרת דכיון דיצרה אלבשה ליכא מעל בבעילה כי הטבע גרם שתתאוה לו ואינו מעילה בבעלה אבל בפלגשי' דאין כאן שיעבוד עליו דאין כאן קדושין אז מי יכוף לבעול אותה הלא רוב מזנות בסוף ברצון וכי זנתה ברצון הי' מנהגם שלא לבעול עוד פלגשים ולכן החמיר דוד זה סברת ר"ת ודו"ק

ובזה יובן חידות חכז"ל שאמר דוד תאבת דבר האסור חייך שאני מתאבך בדבר המותר לך ולכאורה נפלאת א"כ שהוא דבר המותר לו בזה אינו מתאב היצה"ר שעיני היצה"ר להסית לאדם על דבר האסור לו ואין זה תשובת המשקל כי נקל לאדם לפרוש מדבר היתר מלפרוש מדבר האסור לו וצע"ג ולפמ"ש נכון דבאמת הי' דבר המותר לו עפ"י הדין כי יצר אלבשה בסוף הביאה אבל מצד שאין כאן שיעבוד בפלגש נהג איסור הגם שמותר יען שגדול כח היצה"ר בסוף הביאה וזה רמזו אני מתאבך בדבר המותר לך שבנידן זה כח של היצה"ר מותר והבן זה

וראיתי בפרשת דרכים שם בדרוש י"ב שהפליא על תוס' כי לר"י מבואר שלא מצד שנהגו איסור בפלגש נשארו אלמנות חיות רק מצד שרצה דוד לעשות תשובה ולרבנן א"כ מן הדין נאסרו לו הפלגשים והניח בקוש' על תוס' מאי ראי' יש מדוד וצע"ג

ונ"ל דוד תרתי עשה (א) שמאותו שעה שבעל אבשלום פלגשיו לא בא דוד עליהם לבעול אותם (ב) שגירה יצה"ר בעצמו שמקלען ומקשטן בכל יום ומכניסם לפניו בכל יום וא"כ במה שלא בעל אותה ונשארו אלמנות חיות הוא הי' מצד המנהג שלא לבעול פלגש שזנתה ומה שמקלען ומקשטן ומגרה יצה"ר בעצמו בכל יום עשה מחמת תשובה כנלענ"ד ברור בעזה"י

נחזור לנידן שאלתינו דנ"ל ברור בעזה"י דדוקא בפלגש מותר לו לפרוש בשביל לעשות תשובה אבל באשתו שמשועבד לה ולא חטאה כלל נגדו רק הוא רוצה לעשות תשובה על חטאת נעוריו אז בזה לא יוכל לגרוע עונתה כן נראה לפענ"ד

ומצאתי אחר החידוש סעד גדול בנוב"י ח"ר באו"ח סי' ל"ה סוף התשובה שמסדר ה' תשובה לאיש אשר חטא לד' מאוד בד"ה כל שכתב וז"ל ואופן עונתו איני מסדר לו כי אינו רשאי לגזול עונת אשתו עכ"ל הזהב היקר מפז הרי מבואר שפשיטא לו לנוב"י אעפ"י שהוא בעל תשובה כי גדול עונו מנשוא אינו רשאי למעט עונת אשתו וב"ה כי הנחני בדרך הישר והצדק

ועלה בדעתי להביא ראי' שגם דעת התומים כן שפי' ביערות דבש ח"ש דף פ"ג על גמ' דברכות דר"א לא רצה לקבל נשיאות עד שימלוך באשתו והוא פלא הכי זה דרך ת"ח לשאול בעצת אשתו להיות נשיא בישראל ופי' הגאון יען דעונת ת"ח מליל שבת לליל שבת ועונת נשיא מחודש לחודש והי' צריך לשאול לאשתו אם היא מוחלת על עונתה יעו"ש דפח"ח וקשה הא מבואר בירושלמי בהוריות אשר הביא הוא עצמו שם שבעת שאדם נעשה נשיא הקב"ה מוחל לו עונותיו דכתיב אשר נשיא יחטא ולא על החטא הקודם וא"כ הי' יכול לקבל הנשיאות בלי רצון אשתו כדי שימחלו לו עונותיו אלא ע"כ זה הוא מצוה דילי' ולא דידה ק"ל וידעתי שאין למדין דין מדרוש רק הי' רצוני להזכיר שנראה דעת התומים הבין כן שמשום מחילת עון לא יוכל לגרוע עונתה לסמך בעלמא

וראה זה מצאתי ביפה תואר אצל ירושלמי באגדה בפ"ב דסנהדרין שנתקשה לר"י איך לא חשש דוד על עונתן הקבוע ותי' שמחלו לו עונתן יעו"ש באות ג' והנלפענ"ד כתבתי דאצל פלגשי' בלא קדושין ובלא כתובה אשר נבעלו ליכא חיוב עונה כלל עכ"פ אבל אשה בקדושין והבעל רוצה לעשות תשובה אסור למעט עונתה אם אינה מוחלת כאשר הבין יפ"ת וק"ל

סימן י"ט שלום וכ"ט להרבני החריף מו"ה נפתלי משה גוטמאן נ"י מק"ק טורנא במדינת גאליציען

אחד"ש עתה באתי על קו' אשר הקשה כ"מ נ"י בתוס' סוכה דף ל' דנקט גזול אטו שאול דבלא"ה אינו יוצא בגזול משום מצוה הבאה בעבירה והקשה כ"מ נ"י הא משכחת במתנה ע"מ להחזיר דאז לפי סברת התוס' דלא מקרי מצוה הבאה בעבירה רק אם המצוה בא ע"י עבירה וכאן יוכל לצאת בלא עבירה דנהפוך הוא אם לא גזל כגון שהחזיר הוא יוצא רק הוא אינו מחזיר ואז מכח מהב"ע הי' יוצא אבל עכ"פ נקרא גזול ומעטו קרא וצע"ג

ונלע"ד ליישב ואחת אבקש להטות אזנו לפי הבנת כ"ת נ"י משכחת בלא זה כגון שאחד רוצה למכור לו אתרוג הנ"ל באיזה סך והוא גוזל אותו נימא ג"כ שבלא עבירה יוכל לצאת דהא רוצה למכור לו אתרוג הנ"ל וכדומה משכחת בכמה אופנים כגון אם הי' שואל או הי' נותן לו האתרוג במתנה אמנם כך הוא הסברא בשלומא לולב של אילן ע"ז הגם שנעשה העבירה לא הוסיף מעשה העבירה בו כח להיות עזר וגרם לסייע למצוה דקפידת התורה הוא שלולב יהי' של הגברא הנוטלו ואטו העבודה לע"ז פועל כלום להיות החפץ להעובד הלא בלא"ה הי' הלולב של הגברא הנ"ל הן ע"י שהי' שלו מקודם או ע"י מקח וקנין ומה שנעבד לא פועל כח להיות שלו אז אין המצוה תולדה של העבירה אבל מעשה גזילה הוא מעשה עבירה שיפעול להיות קנין וחפץ של הגזלן והלא באותו כח תלוי כח של המצוה דלולי כח זה לא יוכל אדם לצאת המצוה נמצא דאותו כח שצריך למצוה נפעל ע"י עבירה ולא משכחת בעולם שיהי' לולב הגזול אשר לא פועל העבירה המצוה ודוק וכן הי' קו' התוס' ממצה של טבל והבן אבל כאן אם החזיר האתרוג הי' ממילא האתרוג קנין שלו דהא שמר התנאי אבל אם לא החזיר האתרוג ממילא לא הי' מעולם שלו נמצא אם אנו רוצי' לומר שיצא ידי המצוה נמצא שעל כ"פ (יען שלא החזיר ולא הי' מתנה רק מעשה גזל) פעל העבירה לקיום המצוה דלולי שגזל וגם הי' נשאר אתרוג של חבירו (כאשר באמת נשאר אתרוג של חבירו על ידי שלא החזירו) לא הי' יוצא ידי המצוה דלכם כתב רחמנא נמצא באופן הנ"ל כאשר האתרוג נשאר בידו רק בתורת גזל פעל הגזילה לקיום המצוה והבן זה כי הוא אמת וישר וכן אם פלוני הי' רוצה למכרו אבל עכ"פ הוא גוזלו ובאופן שאנו רוצי' עכשיו לומר שיוצא הוי מצוה הבאה בעבירה וקצרתי כאן לבאר זה

ולא אמנע מלהודיע לו נסתפקתי אחת מי שנתן לחבירו אתרוג במתנה ע"מ להחזיר ולא החזיר לו עד שכפאו בע"כ ונתן במתנה לבעלי' ראשונים איך הדין מי נימא תלוי ויהיב לא הוי מתנה וא"כ לא קיים תנאו וממילא מעולם הראשון לא נתן ולא זכה בלקיחת אתרוג הנ"ל וצריך ליקח מחדש ד' מינים או נימא בהיפך א"כ דבלא"ה לא יהי' לו ממון אז מהני אפי' תלוי ויהב דהא בהך מתנה לא מפסיד דאם לא יתן מעולם לא זכה או נימא כיון דלפני עצמו לא הוי נתינה כזה נתינה א"כ לא נתקיים התנאי וצע"ג כעת דברי המברכו שיזכה ללמוד מתוך הרוחה: