מחנה חיים חלק א ע

נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט וכלי' שנשתמש גבוה אל ישתמש בהן הדיוט עכ"ל הרי מבואר דקדושת ס"ת נקרא גבוה והשמיע התוספתא קודם שנשתמש בתיבה או במטפחת הס"ת אז מותר בו תשמיש הדיוט אבל משנשתמש בו הס"ת אסור תשמיש הדיוט היינו אפי' קדוש' קלה מקדושת ס"ת ולא תטעה שדוקא שנעשה מתחילה לגבוה וגם השתמש בו אסור להדיוט אבל בשלא נעשה מתחילה לס"ת רק השתמש בקבע באחד מכליו להספר יהי' מותר להשתמש בו קמ"ל שבכל כלי' אשר השתמש בקבע לס"ת אסור לשמש בהן הדיוט כמ"ש הרא"ש פ' בני עיר מירושלמי הובא בב"י סי' קנ"ד בבנה לשם חצר והקדישו לבהכ"נ יעוש"ה בטור וב"י ובזה יובן למה חזר התוספתא וכפל דין אם השתמש כבר לגבוה אסור להשתמש בו הדיוט והבן זה וא"כ דין בנה לחצר והקדישו לבהכ"נ מפורש כאן בתוספתא

היוצא מזה דגבוה נקרא קדושה חמורה ובשם הדיוט נקרא קדושה קלה אשר במעלה אחורנית נגד קדושה החמורה אשר למעלה ממנו כי גבוה מעל גבוה וגבוה עליהם והבן

ובזה יובן לי הבנת תוספתא שהבאתי דבמקדש היו נעשי' כלי' מכלי' שונים מזרקות ומזלגות מחתות קערות קרדומות שפודי' וסכיני' וכדומה והנה אם נעשה כלי אשר יהי' לשימוש לקדושה חמורה שהוא כלי גבוה עד שלא נשתמש בו עבודת גבוה אז מותר לשמש בו תשמיש הדיוט היינו עבודה קלה בקדושה אבל משעה שנעשה בו שימוש לעבודה בקדושה גדולה מאז אסור לשמש בו תשמיש הדיוט הוא שימוש קל בקדושה ודו"ק ועל זה הוסיף התוספתא אם נעשה הכלי לשימוש הדיוט היינו לתשמיש קל בקדושה אז אסור לשמש בו גבוה היינו שימוש גבוה בקדושה דהגם אם עשה לתשמיש קדושה חמורה ולא נשתמש בו מותר לתשמיש בקדושה קלה היינו מטעם דבכלל קדושה חמורה נכלל בו בודאי קדושה קלה וע"י הזמנה לא נאסר לשמש קדושה קלה אבל בהיפך אם נעשה מתחילה לקדושה קלה שהוא תשמיש הדיוט נגד הקדושה חמורה אז נאסר לגבוה לתשמיש קדוש' חמורה דכל כלי שבמקדש צריך להיות נעשה לשם קדושתו אבל אם נעשה לתשמיש קדושה קלה אסור לשמש בו קדושה חמורה שהכלי צריך להיות נעשה לתשמיש שלו במעלות הקדושה אם כוון לתשמיש קדושה קלה בעשייתו מחריב בו ומעכב שלא יהי' ראוי לתשמיש קדושה חמורה והבן

ואוסיף נופך דאפי' אם יוכל ליטול כלי חולין ולהקדיש אותו להיות לגבוה לתשמיש קדושה חמורה אעפ"כ אם עשאו לשם תשמיש קדושה קלה גרע דוגמא לגמ' זבחי' דף ב' הגם שסתמא לשמה ואם כוון לשם חולין אינו פוסל בו אבל אם כוון לשם קדשי' מחריב בו דמינו מחריב ושאינו מינו אינו מחריב וכן חידש הר"ן בר"ה הגם דמצות אין צריכות כוונה ואפי' היפך כוונה אינו מזיק היינו יען שכוון לדבר שאין צריך כוונה אבל אם כוון למצוה אחרת מעכב אם מתכוון למצות חינוך אינו יוצא ידי שופר כמו בזבחים דאמרי' מינו מחריב וה"ה כאן אם כוון לעשות כלי לתשמיש חולין אינו מזיק וראוי' לגבוה דמחשבת חולין אינו מעכב אבל אם כוון במחשבה לעשות כלי בקודש אבל לקדושה קלה הוא מעכב שלא יוכל לשמש בו גבוה דמינו מחריב והבן

ועל זה מוסיף התוספתא אבני' וקורות שנחצבו להדיוט אסורי' להר הבית לא די אם כוון לעשות כלי לתשמיש בהמ"ק רק לשמש בקדושה קלה אסור לקדוש' חמורה שהוא גבוה אלא אפי' כוון לשום דבר מצוה כגון לבנות בהכ"נ כיון שכוון לדבר מצוה נקרא מינו פוסל בו ואסורי' האבני' לבנות הר הבית דרק מחשבת חולין אינו פוסל דאין מצוה במחשבה אבל כיון שחישב לדבר שהוא בית המקדש מעט פוסל במחשבה שלא יוצלח עוד לקדושה חמורה ודו"ק או להשמיע הגם שהר הבית אין בו קדושת הגוף רק קדושת בדק הבית אעפ"כ מחשבת מצוה אחרת מעכב בו ועיי' בחקירה הנ"ל בבעה"מ ורמב"ן במלחמות פ"ד דע"ז גבי מזבח ששקצו אנשי יון יעוש"ה ודו"ק

ומעתה אבוא לבאר דברי רמב"ם דיש לי לדקדק בלשונו הזהב שכתב אין עושין כל הכלי' מתחילתן אלא לשם הקודש עכ"ל והוא פלא למה לא כ' עושין כל הכלים לשם גבוה או אין עושין כל הכלי' אלא לשם גבוה למה בחר בלשון אלא לשם הקודש הלא בכל ההלכה נקט לשון התוספתא גבוה והדיוט ולמה שינה כאן בלשון ונקט תחת גבוה קודש ועוד למה לא כתב אלא לשם קודש מאי אות ה' שמוסיף שכתב לשם הקודש וצע"ג

לכן ברור בעיני שזה כוונתו שהמצוה במקדש לעשות כל כלי וכלי לשם תשמישו אם יהי' תשמישו במזבח לפני' נעשה הכלי לשם עבודתו ואם יהי' בו עבודתו בחוץ צריך להיות נעשה לעבודתו שעשי' צריך להיות על אותו שם בקדושה אשר ישרת בו בקודש וזה שכתב הרמב"ם אין עושין כל הכלים אלא לשם הקודש לאותו שם בקודש אשר ישרת בו באותו שם הוא נעשה מתחילתו אבל אם נעשו מתחילתן להדיוט היינו מדרגה למטה בקדושה אין עושין אותו לגבוה כיון שהתחיל לעשות הכלי למטה בקודש מיד נפסל לעשות אותו עוד למעלה בקדושה דמינו מחריב בו מיד אפי' אם גמר עשיית הכלי נעשה לתכלית גבוה בקדושה נפסל דהא כבר התחיל במטה בקדושה ודו"ק אבל כלי גבוה היינו שנעשה על עבודה למעלה בקודש אז אם כבר השתמש בו גבוה אסור לשמש בו הדיוט היינו עבוד' בקודש למטה בקדושה אבל קודם שהשתמש בו גבוה רשאי לשמש בו למטה בקדושה דבכלל מאתים מנה וכאלו נעשה על שם עבודתו ואח"כ אבאר סוף התוספתא אבני' וקורו' שחצבן לשם בהכ"נ אסור לבנות בהר הבית דכיון שיש עכ"פ מחשבה לקדושת בהכ"נ שהוא למטה בקודש כנגד הר הבית אז מינו מחריב בו שגם קדושת בהכ"נ הוי מסוג קדוש' בהמ"ק ודוק

אבל כל זה אם חישב לעשות הכלי לשם קודש רק למטה בקדוש' אז מעכב שלא יוצלח עוד על למעלה בקודש אבל אם חישב להיות כלי חול אז לכ"ע מוכשר להיות בקודש דהזמנת חולין לא שמיה הזמנה דהלא לא צריך מחשבה לחולין ואפי' הזמנה לקדושה או לאיסור לאו מילתא רק יען שכל כלי צריך להיות נעשה לשם עבודתו בקודש אז מינו מחריב בה ולכן החכים הרמב"ם לפרש שחצבו אבני' לצורך בה"כנ ואסורים להר הבית להיות דומה לאידך דינים שמחשבת מצוה מחריב בו והבן

ולפ"ז מיושבים כל הקו' של פר"ד דבודאי אם הוכן והוזמן דבר לחול בודאי הזמנה לאו מילתא ובפרט לחולין דלא בעי הכנה והזמנה אבל הרמב"ם איירי דהוכן ג"כ בקודש אבל לא לקדושת גבוה שהוא קדושה חמורה אלא הוכן לקדושה קלה ודו"ק

ועדיין פש לברר דברי רמב"ם מנ"ל הך דין שאין עושין כלי במקדש אלא לשם קודש דילמא כיון דהזמנ' לאו מילתא לא צריך כלל זאת שיהיה הכלי נעשה לשם קדושה ומכ"ש דלא צריך להיות הוכן לאותו מעלה אשר ישרת בקודש ולהחזיק אשר כתבתי אקדים להעתיק דברי ירושלמי פ"ג דיומא בעזה"י

וזה לשונו בד שיהיה חדשי' אם אומר את שלא ילבש שחקים והא תני ולבשם אפי' שחקים ר' חנניא בשם ר' יסה כמחלוקת עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר א"ר יוסה הוינן סברין למימר מה פליגין להדיוט הא לגבוה לא מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקודש