מחנה חיים חלק א סט

ועי' פנ"י ברכות דף ך' וכבר הארכתי בזה במק"א ולכן צריך לראות אם נכתבי' כהוגן לדעת אם המה תפילין או מזוזות והבן אבל אם כחוש שמא כתבן אחד מן הפסולין לכתוב נ"ל דתלי' בזה בודאי רוב תפילין ומזוזות נכתבי' מן ישראל וכשרים לכתוב דאין דרך לגוי או עכו"ם או מין או אשה או קטן לכתוב תפילין ומזוזות ועיין תוס' גיטין דף מ"ה ע"ב בד"ה אמרי לה ועיי' בפנ"י שם ועיי' בב"י סי' ל"ט בא"ח ובמג"א דרוב המתעסקין עם תפילין ומזוזות הם כשרין לכתוב ולכן אזלי' בתר הרוב ולוקחי' מן התגר ולא חיישי' שמא לקח מן הפסולין לכתוב דגם אם אנו מוצאי' ביד הפסולין תפילין ומזוזות לא חיישי' שמא הם כתבן דאין דרכם לכתוב ואפי' אם אין לוקחי' מידן דנימא כאן נמצא כאן הי' עכ"פ לא ניחוש לתגר שלקח מן פסולין תפילין ומזוזות דאזלי' בתר רוב דרוב תפילין שבעולם המה מן אנשי' הכשרי' לכתיבת תו"מ אבל אם הדין דצריך עוד עיבוד וכתיבה לשמה א"כ יש חשש הראשון דלמא התגר שאינו מומחה כתבן דלקח קלף מכל מקום וכתבן דכאן נמצא כאן הי' דהא יש ריעותא לפנינו שנמצאו בידו והוא אינו מומחה דלא ידע דצריך עיבוד וכתיבה לשמן וא"כ גם מן הרוב הכשרי' לעשות תפילין ומזוזות וגם נכתבו כצורות תפילין בכל דיניהם אשר החפץ מקבל שם תפילין דהא הכל נעשה כאשר חפצה התור' בעשיית תפילין ואעפ"כ נופל מן הרוב מיעוט דילמא לא הי' לדעת לעשות כדין וכדת אז מצרפי' הך מיעוע וחיישי' גם על שאר פסולין כסברת הרשב"א ודו"ק כי קצרתי וסמכתי על המעיין באמת

סימן י"ד שאלה איש אחד הלך לאומן לעשות לו שתי גלילות עץ אשר בו רצה לחבר ניירות גדולות אשר בם נכתב כל הקורות אותו מנעוריו אשר כמה סיבות שונות אשר אנה ד' לידו ומכלם הצילו ד' ואח"כ נתן אל לבו שטוב להודות לה' וחפץ ליקח אותן גלילות עץ אשר מיופי' מאוד מאוד לעץ חיים לס"ת ונפשו בשאלתו אם רשאי יען שעשייתן היתה לתכלית קורות הזמן ונפלאות העתים ולא בעבור כבוד קדושת ס"ת עכ"ה

תשובה לכאורה נראה לאסור לכתחיל' דהא הט"ז ביו"ד סי' רפ"ג מביא דברי אגודה שהובא בב"י סי' קנ"ג באו"ח שאסור ליקח דבר ישן של חול לתשמיש קדושה חוץ לתשמיש דתשמיש דשרי והלא מבואר בטו"ז א"ח סי' קמ"ז סק"א דעמודין הוין תשמיש קדוש' כמובן וא"כ כיון שנעשה לצורך הדיוט אסור ליקח לתשמיש קדוש' וק"ל

אך כד דייקינא נ"ל להתיר דאגודה וכל המחזיקי' אחריו איירי אם כבר השתמש בו הדיוט אז אסור ליקח דבר של חול לתשמיש קודש אבל אם רק הוכן והוזמן לתשמיש חול אבל עדיין לא נשתמש לכ"ע שרי דהלא הזמנה לאו מילתא רק לגוף קדושה כמו עגלה ערופה עיי' סנהדרין דף מ"ח ובבעה"מ ורמב"ן במלחמות ובמג"א סי' מ"ב ואפי' אי הזמנה מילתא אפי' לדבר מצוה היינו למצוה או לאיסור הנאה אז מחשבי' הזמנה שנתפס מיד בקדושה או באיסור אשר יהי' על החפץ אח"כ אבל אם הכין והזמין לדבר חול מאי הזמנה שייך לדבר חול לצורך הדיוט אז בודאי אין הכנה או הזמנה פועל מאומה דוגמא סברת רש"י בביצה דף ב' ע"ב בד"ה אין יו"ט מכין לשבת שכ' וז"ל ויו"ט נמי קרוי שבת ובעי סעודתו הזמנה והזמנתה בחול אבל סעוד' חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה הלכך באחד בשבת דעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה בי' משום דאיתכן בידי שמים דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום דלא שייך בה מוקצה עכ"ל וא"כ מהכ"ת נימא בדבר שלא יהי' בו לעולם קדושה או איסור הזמנה מילתא וא"כ בודאי מותר ליטול אותן עמודי' שהוכנו לספר קורות הימי' לגלילת ס"ת כנלענ"ד

אמנם ראיתי למג"א בסי' קמ"ז סק"ה שרות לתוספתא פ"ב דמגילה ולרמב"ם בה' בית הבחירה שמשמע שאם רק הוזמן להדיוט אסורי' לגבוה והדבר יפלא מאוד הלא לדינא פסקי' הזמנה לאו מילתא ומצאתי בספר פרשת דרכי' דרוש י"ב שהרגיש בקו' זו בד"ה הן אמת יעו"ש ולפמ"ש קשה ביותר אפי' אי הזמנה מילתא היינו אם הכין לקדושה או לאיסור אבל הכנה להדיוט לא מקרי הכנה לאסור וצע"ג עוד ראיתי לפר"ד שהקשה הלא מגמ' מנחות דף כ"ב שאמרו מה מזבח שלא נשתמש בה הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בה הדיוט משמע שגם מזבח גופא לא ממועט רק משימוש הדיוט ולא הזמנה להדיוט וצע"ג עוד הקשה שם הלא הגמ' הקשה שם מדוד שלקח כלי בקר לעצים ומשני בחדתא דלא נשתמש בהם ארונה היבוסי עכ"פ נגלה הגם דהכין לכלי בקר לא נאסרו לגבוה וא"כ דברי רמב"ם ותוספתא מופלאי' מאוד יעו"ש שהניח בדבר צריך תלמוד

ואחר יגיעה רבה חשבתי דרכי לבאר דברי רמב"ם ותוספתא הנ"ל ואם שידעתי מך ערכי להרהר אחרי הבנת מג"א ופר"ד בכל זאת תמכתי יסודותי על חכז"ל שאמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה שרשות ניתן לכל איש לפרש ולהציע מזימותיו לפני יודעי דת ודין ואעתיק דברי רמב"ם בפ"א מה' בהב"ח הל' כ' וז"ל אין עושין כל הכלי' מתחילתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט אבני' וקורות שחצבן מתחילה לבהכ"נ אין בונין אותן בהר הבית עכ"ל והכ"מ נתקשה בדבריו מאוד דהלא בתוספתא פ"ב דמגילה שמשם הוציא הרמב"ם דינו כתב רק אבני' וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונין בהר הבית וא"כ למה לא כתב הרמב"ם כן מנ"ל שהכוונה לבהכ"נ ולא פי' להדיוט ממש יעו"ש שלא תירץ

ונלע"ד לתרץ בעזה"י ואעתיק דברי תוספתא פ"ב דמגילה וז"ל כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט משנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט כלי' שנעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבו מתחילה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית עכ"ל ולכאורה יפלא על דין ראשון כלי גבוה עד שלא משתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט והוא פלא אם הוא כלי גבוה ע"כ שנשתמש בהן כבר לגבוה דאל"כ במאי הוי כלי גבוה והי' לתוספתא לומר כלי שעשה לצורך גבוה אבל כלי גבוה משמע שהכלי הוא של גבוה וע"כ שנעשה מדבר שכבר הוקדש לגבוה ונקרא כלי גבוה יען שהחפץ כבר של רשות גבוה וא"כ קשה איך רשאי להדיוט להשתמש בו הא אסור להנות מדבר שהוא קודש וצע"ג עוד יפלא על סוף הדין שכתב התוספתא משנשתמש בהן גבוה אין רשאי להשתמש בהן הדיוט וקשה פשיטא מי יהנה מן ההקדש או מן הקדושה הכי משכחת שישמש בו לגבוה ולא יהי' החפץ הקדש הלא העבודה מחנך הכלי עיי' יומא דף י"ב וא"כ פשיטא דאסור להדיוט לשמש בו וצע"ג

לכן נ"ל לפרש דכלל גדול דכל כלי שהוא מייחד לקדושה גדולה אסור לשמש בו קדושה קטנה אפי' ליקח מטפחת של ס"ת של בהכ"נ על ספר שהוא בבית אסור עיי' בסי' קנ"ג וקנ"ד בא"ח וקדוש' חמורה או גדולה במעל' נקרא גבוה וקדושה שלמטה ממנה נקרא הדיוט כמו שכהן אשר אינו כהן גדול נקרא כהן הדיוט או בסנהדרי' הדיוטי' אנן ולא סמוכי' או הדיוט קופץ בראש הפחות במעלה קופץ לדבר לפני הגדול ממנו ואלה המשפטי' אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוט' אבל דבר המקודש מחבירו נקרא גבוה לא לבד אם הוקדש לשמש במקדש אלא כל קדושה חמורה כמו קדושת ס"ת נקרא גבוה כמו בתוספתא פ"ב דמגילה הנ"ל וז"ל העושה תיבה ומטפחות לספר עד שלא