מחנה חיים חלק א סב

ס"ת של בעלי בתים ועיי' בי"ד סי' ל"ט אם המוכר אמר שמצא טריפות ונוסף עוד דאין אשה נאמנת לעשות בכה ממזר כי רק לאב הימני' הקב"ה ולא לאם ובפרט שאין הוא ממזר ודאי גם לפי דברי' דהלא קדמה ביאת בעלה בליל טביל' קודם ביאת הנואף וגם רוב בעילות בימי טהרה הי' מבעל ואזלי' בתר רוב בעילות וסימני' אשר הגידו לה נשים לאו סימני' דאורי' נינהו רק פטומי נשים וגם אם אמת אולי מביאת בעלה נתעבר' בליל טבילה וגם אין אדם משים עצמו רשע רק אם הוא בעצמו לא רוצה להוסיף פשע על עון להקריב חולין בעזרה אבל מה שאמרה שרוצי' להצילו מאחותו לא מצינו שנאמן אדם לעשות עצמו רשע להציל חבירו ובפרט כי הבן הי' אנוס אם לקח הנערה דלא יוכל לדעת שהיא אחותו והוא ממזר לכן אם נחקור לשורש הדין מותר אפי' לישא אותה נערה ומותר לכתוב עוד ספרי' ומכ"ש שמותר לישא בת ישראל אך אין אני משיב על זה רק שלא צריך לגלות חרפת ערות אמו לעיני כל רואי שמש והנך ספרים כשרים נינהו כנלענ"ד בעזה"י להלכה ולא למעשה

סימן י"ב שאלה בהכ"נ ישנה הי' אבן פנה מאבני שיש אדומי' על ראש ארון הקודש והי' עליו פתוחי אותיו' קודש לד' וכפי הסיפור של הזקנים עשה עכו"ם הפתוחי' על השיש וגם נתן האבן משלו וקיבל מבני הקהילה עשרים זהובים בעד האבן ובעד האותיות אשר עשה אבל כפי הנרא' מן פנקס הקהל הי' יהודי וברוב שנים נחלק האבן בעוביו ונפל לארץ כל השטח אשר הי' עליו הכתב ונשבר לחלקים קטנים והשאר נשאר בין שיני הברזל אשר סבבו את האבן ואלופי קהל עשו ארון קודש מחדש ולא שמו עוד אבן הנ"ל לראש פינה ולקח עשיר אחד את הנשאר מן האבן וחפץ לחקוק בו שם אבותיו זכרון יא"צ שלהם לזכרון לדור אחרון ושאל אם מותר הוא לעשות מקודש חול או לא

תשובה לכאורה אם עדות הזקנים אמת שגוי נתן האבן ועשה הפתוחי' ובני קהלה שלמו לו אח"כ עשרי' כסף יש לדון אם לא הי' צריך האבן גניזה מיד כאשר שמו אותו לראש פנה דהנה מבואר בש"ע יו"ד סי' רפ"א סעיף א' ס"ת שכתבו עכו"ם צריך גניזה דיש ספק שמא לע"ז כתב וא"כ ה"ה כאן יש לחוש שמא כוון לע"ז ואיך שמו הזקנים שבדור והלומדי' את האבן לכתר תורה

אמנם הנח להם לישראל דנ"ל דבשלומא בס"ת דצריך כוונה לקדושת ס"ת וקדושת אזכרו' אבל מעשה הכתיבה בלא מחשבה לא מהני אז אם הכותב חושב לשם ע"ז צריך שריפה ואזלי' בתר המחשבה הגם שגוף המעשה מורה לשם ד' אלקי ישראל אבל אי ס"ת לא צריך כוונה אז אפשר באמת דמחשבה לע"ז לא פועל כלל דמחשבה הוי דברי' שבלב והוי סתירה לגוף המעשה וא"כ דוקא בס"ת אם כתבו מין ישרף ואם כתבו עכו"ם צריך גניזה דדילמא חשב לע"ז אבל בהך אבן דלא צריך מחשבה אז אין מחשבה סותר גוף המעשה ולא פועל בו המחשבה לע"ז ודו"ק והארכתי בזה בחדושי בסוגי' דרבוצה ואין כאן מקומו

ומצאתי כעת און בעזה"י בפנ"י בגיטין דף מ"ה בד"ה גמ' שהקשה למה חושב הגמ' כתב מין פסולין ת"ל דצריך שריפה אפי' ותי' וז"ל מיהו לפי מה שאפרש **(אתי שפיר)** בסמוך דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמ' א"כ טפי דבריי' דהכא נמי סובר דלא בעי כתיבה לשמה ובהכי א"ש טפי דבכתבו מין נמי קתני פסולין ולא קאמר יגנז דכיון דלא בעי' מחשבה לשמה אפשר דאפי' מחשב' ע"ז לא פסלה להטעינו שריפה דה"ל דברי' שבלב ואין מחשבה מוציא מידי מעשה כיון דלא אשכחן דבעי' מחשב' לענין כתיבה כנ"ל ודו"ק עכ"ל מבואר דגם הוא הבין דאם הדין דס"ת לא צריך מחשבה אז אין מחשבת ע"ז פוסל בו ומכ"ש באבן אשר נעשה לראש כתר אה"ק דלא צריך מחשבה דאין מחשבת ע"ז פוסל בו ומהכ"ת לחוש שאמר בפה שעושה פעולה לע"ז נוקמי האבן על חזקת היתר כמקדם

וחפשתי בספרן של צדיקי' ומצאתי בנובי"ת ביו"ד סי' קפ"א שנשאל בגוי שחקק על אבן שני שמות הקדושי' לדעת מספר השנה אם ליכא חשש שמחשבתו הי' לע"ז וחקר היתר משני פנים דרק אם גוי כותב ס"ת משלו כדי למכור לישראל יש לחוש שכתב לע"ז דאולי לא יוכל למכור יעכב לעצמו אבל אם עושה פעולתו בעבור ישראל מהכ"ת יחשוב לע"ז והיתר השני דלרוב לא יודע העכו"ם פירוש התיבות רק כפי רושם היהודי הוא חוקק והוי רק מעשה קוף בעלמא ואינו עושה לשם ע"ז יעו"ש ופלא שלא חקר כמו שכתבתי דבמקום דלא צריך מחשבה לא פועל מחשבה ועיי' רשב"א נדרי' דוגמא דבמקום דלא צריך שליחות לא מהני שליחו' ולכן מותר לצוות שילמוד עם בנו תורה וק"ל

ולפ"ז אם הגוי חקק השם באבן הגם שלא עשה לע"ז אבל עכ"פ בודאי לא קידש השם דנאמר הגם שנחלק השטח אשר חקוק עליו השם נשאר השאר בקדושה כי גוי כותב השם בסתם וכל שם אשר נכתב שלא בקדוש' מוותר אפי' למוחקו עיי' ביו"ד סי' רע"ו אם יש בו צורך תיקון ועיי' בנב"י מהד"ת סי' ק"פ ששם שלא נכתב בקדושה לא צריך גניזה ומכ"ש שלא נתקדש כל האבן להיות איסור עולם ופשיטא שמותר לעשות בו טבלא לזכרון יא"צ של אבותיו וק"ל

אך אם ישראל עשה אותו כפי הנראה מפנקס הקהל ששם האומן מורה שהי' יהודי אז מסתמא קידש השם א"כ נראה שאסור כל האבן כמבואר בתוס' ערכין דף ו' ע"א בד"ה יגוד וז"ל משמע ע"י שיחתוך הקורה ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהא קידש השם ויש ליזהר כשכותבי' ס"ת או תפילין וגררו מקום השם שאין לכתוב במקומו עכ"ל מבואר דכל העובי' של הקורה נתקדש ע"י השם וממילא ה"ה כאן נתקדש כל העובי של האבן ואסור לכתוב עליו דבר חול ודו"ק

אבל הגאון נוב"י ח"ר ביו"ד סי' ע"ז התפלא על דברי תוס' הנ"ל הלא מבואר בשבת דף קט"ז דמקום הכתב אגב הכתב הוא דקדיש אזלא הכתב אזלא הקדושה וא"כ כיון שנגרר השם מותר המקום ההוא והניח בקו' וצע"ג

ונלע"ד ליישב דלכאורה פלא בעיני הלא הס"ת בכלל הוי קדושת הגוף בין הכתב ובין הקלף דאין לו פדיון ומי שרואה ס"ת שנשרף ביד רמה צריך לקרוע שתי קריעו' אחת על הכתב ואחת על הקלף כמבואר ביו"ד סי' ש"מ נגלה דיש גם לקלף קדושת הגוף בפני עצמו ומהכ"ת נימא אזדא הכתב אזדא הקדושה מן הקלף הלא קדושת הגוף לא אזלא בכדי כמבואר בנדרי' דף כ"ט ועיי' בהשגת ראב"ד על רמב"ם שם ועי' בר"ן ר"פ בני עיר וצ"ע לכאורה

וליישב זה נ"ל דיש הבדל בודאי מי שפועל קדושת הגוף שאין לה פדיון וראוי הדבר להיות קדוש לעולם רק המקדיש רוצה להגביל זמן לקדושה שאחר זמן המיועד יהי' חולין אז אמרי' חפץ שנעשה קדוש' הגוף נשאר בקדוש' לעולם אבל דבר שאי אפשר להיות קדושת הגוף מעצמו רק יוכל להיות קדושת הגוף ע"י שיהי' נטפל לקדושה אחרת אז בודאי כל זמן שעיקר הקדושה בעולם גם הנטפל קדוש כמוה אבל משעה שעיקר הקדושה נפסק מה יהי' בנטפל קדושה כגון שהקלף נעשה קדושת הגוף יען שעליו מונחי' האותיו' והוא הקדיש הקלף רק להיות בסיס לאותיו ויתקדש ע"י שמות הקדושי' ומשעה שהכתב אזל שהוא גוף הקדושה אז אין על הקלף עוד שם טפול לקדושה ולהיות קדוש לפני עצמו בלי כתב זה לא הקדיש מעולם ולא שייך אין קדושת הגוף פקעה בכדי הלא שורש הקדושה פקע