מחנה חיים חלק א מז

אם העתיק הספר אשר נתן ד' בו כל המצות ואח"כ מקדש אותו בלימוד יהי' ס"ת שדי וכמו בתפילין ומזוזות אם מזמינם אח"כ לקדושת חפץ ונקראי' מקודש ה"ה בס"ת מקיים מ"ע בלקיחה ובלימוד כמו אם קונה תפילין ומזוזות ומניחם לקיים מ"ע של קשירת תפילין ועיי' רמ"בן במלחמות סוכה דף ט' לכן גילתה התורה כתבו לכם שצריך לכוון בשעת כתיבה שכותב ספר הזה לשם קדושת ס"ת ומקדש את הספר בגוף עשי' שהוא הכתיבה לתכלית הקדושה אשר יבוא עליו בתכלית המצוה אשר יהי' עליו ע"י קיום המצוה וא"כ הכותב ס"ת צריך לכוון שכותב לקדש האותיות בשם קדושת ספר תורה ומקדש את האזכרות בשם קדושת הבורא שיהי' הס"ת מקודש מתחילת הוייתו אבל בודאי אין צריך שליחות על הכתיבה וגם לא צריך מחשבה שכותב שיקיים בה פלוני מ"ע של כתיבת ס"ת או שיקיים בה בר ישראל מ"ע אלא רק כוונה לשם קדושת ס"ת וכפשטות הסוגי' פ' הקומץ דף ל' הקונה ס"ת בשוק כאלו חוטף מצוה מן השוק כיון שהספר נכתב בקדושת ס"ת וקונה אותו בממונו עשה המ"ע רק שחטף את המצוה ולא טרח בעבודה כמו הכותב עיי' נמ"י בה' קטנות ודו"ק

ואם תשאל מהכ"ת דנדרוש לכם לשם חובתכם שהחוב הוא ללמוד תורה הקדושה שהקב"ה מבקש שיכתוב ספר תורה בקדושת ס"ת ויקדש אותיות הכתב דילמא בהיפך שלא צריך קידוש כלל לאותיות או גוילין והאי ככם מורה שצריך לכוון שכותב לשם עצות גברא שיקיים בכתיבה הנ"ל עשה כמו דדרשי' גבי סוכה חג הסוכות תעשה לך לשם חובך היינו לשם קיום מצות סוכה וכן גדילים תעשה לך לשם קיום מצות ציצית ה"ה נדרוש כאן לכם לשם חיוב מ"ע שלך של הכתיבה או מ"ע של הלימוד שיכוון שהאדם ילמוד מתוכו אבל לעולם שלא צריך לכתוב לשם קדושת ס"ת וצע"ג

ונלע"ד להסביר לך טעם לשבח בעזה"י בודאי בסוכה או ציצית דהוין רק תשמישי מצוה דעשי' לשם קדוש' לא שייך גבם דתשמישי מצוה מותרי' קודם עשיית המצוה וכן לאחר עשי' נזרקין וכיון דאין בהם קדושה לא שייך לדרוש בהם לך שיכוון להקדיש אותם דהלא גם אחר עשיי' המצוה אין קדושה בהם וגם אפי' אם יכוון בהם הזמנה לאו מילתא ולא פועל המחשב' בהם לכן דרשי' לך או לכם עשי' לשם מצוה אבל בדבר אשר נעשה אח"כ דבר שבקדוש' אז השכל גוזר שיותר נימא שלכם מורה שיחשוב להקדיש החפץ במחשבת קדושה מיד בהוייתו מאשר נדרוש שיעשה לשם מצוה דבזה שפועל בו להיות קדוש מסתבר יותר שהקפידה תורה מאשר שלא נקדש אותו ונחשוב שיהי' לשם אותו מצוה דבזה שנעשה קדוש' ממילא הוכן למצותו דאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה מכ"ש להטיל ולזרוק באשפה ועיי' במג"א סי' מ"ב והבן זה

וכן במלך דכתיב וכתב לו את משנה התורה אין הכוונה שהוא בעצמו או שלוחו יכתוב וגם אין הכוונה שיהי' נכתב לשם מלכות שלמה בן דוד או לשם קיום מ"ע של כתיבת ס"ת אשר צוה ד' למלך אלא הכוונה וכתב משלו לו לשם חובתו כמו שצוה הקב"ה וכתב את משנה התורה הזאת מלפני הכהנים והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שהוי חובתו לקרות בתורה כל ימי חייו לקיים שויתי ד' לנגדי תמיד והוא דוקא בקדושת ס"ת ולא אם יהי' ספר חכמה בלי קדושה בלבד כך לשם קדוש' באמרות ד' טהורו' ויתקדש מיד לתכלית החוב להיות ספר קדוש והגם שכל הדיוט מצווה בזה נצטוה המלך להיות לו ב' ספרים על אופן זה אחד שיניח בביתו ואחד שלוקח במלחמה

וטרם שאבאר שזה שיטת רמב"ן ור"ן בעזה"י אבאר לפי הקדמה הנ"ל סוגי' דסנהדרין במשנה וכותב לו ס"ת לשמו יוצא למלחמה יוצאת עמו נכנס נכנסת עמו מיסב היא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו בגמ' תנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו ולכאורה ק"ל מאי רבותא קמ"ל שלא יתנאה בשל אבותיו היכי משכחת לה כיון שצריך שיהי' הספר נכתב לשמו וא"כ ספר אבותיו לא נכתב לשמו וא"כ הך תנא שפת יתר חלילה שוב מצאתי שהעיר בקו' הנ"ל בספר בני יונה בסי' ע"ר וצע"ג ומה שתי' הגאון הנ"ל שהכוונ' שיש לו ס"ת ג"כ מאביו ואשמועי' שלא יתנאה בשל אבותיו רק יתן של אבותיו בבית גנזיו ויקח את שלו במלחמה הוא פלא גדול הא כתיב וקרא בו כל ימי חייו ופי' רבינו קדוש במשנה שהוא הספר אשר נכתב לשמו וא"כ ממילא ידעי' שלא יוכל ליקח של אבותיו להתנאות ודו"ק ועוד דלשון ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו משמע שבא לפרש המתני' ולפי הפשטות שהוא מוסיף הי' לו לומר תנא ויתנאה בשלו ולא בשל אבותיו וצע"ג

ונ"ל דתנא השמיע לנו הבנה במשנה דרבינו קדוש אמר וכותב לו ס"ת לשמו יש לפרש דצריך כתיבה לשם איש פרטי אשר יושב על הכסא למשל שצריך לכתוב לשם מ"ע של כתיבת ס"ת של שלמה בן דוד אבל אם דוד מצוה לכתוב ס"ת לשם מלכות שלמה בנו הוי כדין וכדת נהפוך הוא כיון שהוא של אבותיו אסור להתנאות או להתגאות בו כי עיקר הקפידה וכתב משלו לו לשם חובתו שחוב שלו הוא והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו שיהי' לו ס"ת אשר מקודש לשם ד' שבכל אשר הוא עושה ישכיל בה ולשם קדושת ס"ת צריכה להיו' נכתבת דהא לשמו דקתני במשנה הוי הכוונה לשמו של ספר שהוא ג"כ לשון זכר כמו בגיטין דף נ"ד אזכרות שלו לא כתבתי לשמן שצריך לכתוב לשם קדושת הספר ולא כמעתיק ספר חכמה או ספר דת והאי וכותב ס"ת לשמו אינו בא ללמדו רק זאת לגלות שמצות המלך לכתוב גם ספר שני בקדושת ס"ת ולא נימא כיון שיש לו ספר מקודש כשהי' הדיוט שוב די אם יצוה להעתיק התורה פעם שנית אפ' לא יקדש אותו בכתיבת קדושת ספר ד' קמ"ל שגם ספר השני צריך להיות נכתב בשמו להיות מקודש נכנס ויוצאת עמו וקרא בו כל ימי חייו רק א"כ יש מקום לטעות שבודאי אם ירש ס"ת מאבותיו אשר נכתב בקדושת ס"ת אחר שישב הוא על כסא מלכותו יוצא בזה קמ"ל ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו אם נכתב משלו לשם קדושת ס"ת אחר שישב על כסא מלכותו די אבל בשל אבותיו אינו יוצא דכתיב לו פי' משלו בשעת כתיבה ודו"ק ורבה אמר אפי' הניחו לו לאדם אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו דאין אדם יוצא בס"ת הנכתב בקדוש' אם אינו ממון שלו בשעת כתיבה דכתבו משמע משלכם ע"ז הקשה אביי מברייתא תניא וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנא' בשל אחרי' הגם שהוא ס"ת שנכתב בקדוש' עכ"פ משלו לא הוי בשעת כתיבה ומכ"ש אם עדיין של אחרים משמע מלך אין הדיוט לא שכיון שנכתב בקדושת ס"ת יוצא אפי' לא הי' שלו בשעת כתיבה ואפי' אם עתה אינו שלו ומכ"ש שיוצא בשל אבותיו ומשני הדיוט בודאי צריך להיות שלו בשעת כתיבה אלא אפי' מלך שכותב שני תורות הי' מקום לטעות שספר השני אשר יוצא למלחמה שהוא להתנאות לא צריך שיהי' שלו כיון שכותב משלו עתה ספר ראשון יוכל השני להיות משל אחרים רק שצריך להיות נכתב בקדושת ס"ת קמ"ל אם כותב ב' ס"ת צריכי' להיות נכתבים בשמו אחת שיוצאת ונכנס עמו ואחת שמונחת בבית גנזיו ומשמע שכל אחת ראוי להיות לבית גנזיו שהוא תמורת ספר הדיוט וע"כ שניהם משלו ושניהם לשם קדושת ס"ת וע"ז אשמועי' הברייתא שגם כאן שכותב אחת משלו אחר שנעשה מלך אעפ"כ גם השני צריך להיות משלו שלא יתנאה בשל אחרי' וממתני' יש לטעות דוקא אם כבר קיים מצות כתיבת ס"ת משלו כשהי' הדיוט לא יוכל להתנאו' בשל אבותיו או מאחרי' קמ"ל דבכל אופן לא יוכל להתנאות משל אחרים ודוק: