מחנה חיים חלק א מד

או מותר או אסור שהפעול' יפעול דבר בהחפץ וכדומה בכל התור' אבל בכל מצוה אשר הקב"ה מבקש שגוף ישראל יעשה זאת ואחר עשיתו לא נשאר דבר אשר מתירו או אוסרו או מתקנו אז הוי מצוה שבגופו ואי אפשר בו שליחות והבן זה בקיצור ואין כאן מקומו לבאר ולברר הדברים

והנה בב"מ דף י' בסוגי' דתופס לבע"ח לא קנה אמרו בפועל דקני דיד פועל כיד רבו וטוב משליחות ועבד עברי הוא כשכיר עיי' רמב"ם פ"ו מה' תרומות הל' ה' ובכ"מ שם ומעתה הגם ששליחו' לא מהני עבד עברי שהוא שכיר עולם או אפי' שכיר פועל הוי כיד רבו ממש ועיי' בש"מ שם ובתומי' ס"י הוי טוב יותר מפועל לכן נקט הרמב"ם או שיקנהו שיהי' שכיר עולם או ישכרהו לכתיבה שאז הוא פועל לדבר ששכרו והוי כיד רבו ממש ויוצא בו מ"ע של כתיבת ס"ת אבל שליחו' לא מהני וביאר דכתבו לכם כתיב דוקא בעצמו או ביד עבדו או שכירו ועיי' דוגמא בב"מ דף צ"ו בעבד כנעני בשאלה בבעלים ודוק

ומיושב בזה קו' שג"א סי' ל"ה מנ"ל לרמב"ם לפטור אשה ממ"ע כתיבת ס"ת יעו"ש ולפמ"ש נכון ממנ"פ אי כתיבת ס"ת צריך שליחות פשיטא דפטורה כיון דאשה פסולה לכתוב בעצמה א"כ כל מה דאיהי לא מצי עבד שליח לא מצי משווי כמבואר בנדרים דף ח' ואי שליחות לא מהני רק בתורת פועל או שכיר שלו דהוי כיד רבו פשיטא כיון דיד עצמה פסולה לכתיבה איך יהי' שכיר שלה כשר הלא הוא נחשב רק כידה ודו"ק ולכן נקט בה' ס"ת אחרי' כותבי' לו וכן במלך או שנכתב לו אחר שמלך ולא שלוחו כותב לו לרמז שתורת שליחות לא מהני רק יד אחרי' אשר הוי כידו ודו"ק אבל הלשון אחרי' מורה יותר כמש"ל שסובר שלא צריך שליחות ודו"ק

והדרנא בי דא"כ למה לי' לרמב"ם לספור בסוף מנין המצות שנשים אין מצוות במ"ע של כתיבת ס"ת משמע דרק פטור' אבל אם תרצה כולה לקיימה כמו בשאר מ"ע דנשים פטורות שיכולה לקיים אם רצונה בזה וקשה כיון דמצוה הוי בכתיבה ואשה פסולה לכתיבת ס"ת מכח היקש וקשרתם וכתבתם וא"כ איך תהי' מחויבת במ"ע של כתיבת ס"ת יד השכיר לא יהי' טוב מיד השכרו וכיון דהיא פסולה לכתיבה איך תהי' הכתיבה כשרה ביד הפועל הלא יד רבו א"א לכתוב ואפי' אם נימא רק שצריך שליחות ג"כ קשה מה חידוש הוא זה הלא כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משווי וכיון דאשה פסולה לכתיבת ס"ת איך תעשה שליח וא"כ פשיטא דפטורה הלא אי אפשר שתחייב במצוה הנ"ל ואם רצונה לקיים אי אפשר כלל אלא ודאי דכתיבת ס"ת לא בעי אפי' שליחות רק רצון ורשות משום לשמה וא"כ ס"ד לחייב את הנשים השמיע הרמב"ם דמצוה הנ"ל רק על אנשים

אך לפ"ז הדרא קו' שג"א לדוכתי' מנ"ל לרמב"ם לפטור אשה ממ"ע כיון דלא צריך שליחות רק רשות וממון שלה א"כ גם אשה תהי' מחויבת כמו איש וצע"ג ונ"ל שטעמו יען דכתיב כתבו לכם את השיר' הזאת ולמדה את בני ישראל וראב"ע דרש דכתיב למען ילמדו ולמען ישמעו אנשים באים ללמוד ונשים באים לשמוע משמע דנשים פטורי' מלימוד וכאן הוי חיוב כתיבה רק במי שמצווה בלימוד התור' וק"ל או שטעמו דרמב"ן בתור' העיר דפשטו' דלכם משמע למשה ויהושע שדבר ד' עמהם רק קבלת חכז"ל שהוא מצוה לכל ישראל עיי' נדרי' דף ל"ח אבל דוקא לכם בדומה לכם אנשים ולא כנשים כמו דדרשו חכז"ל לך בדומה לך כנלענ"ד

ולא אמנע מלהודיע אשר עלה בדעתי לחדש דבר בדברי רמב"ם דיש לדקדק (א) דמתחיל' כ' מ"ע על כל איש ישראל משמע מצוה מחויבת ואח"כ כ' אעפ"י שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב משלו כאן לא הזכיר מ"ע הן אמת שגם רבה נקט מצו' לכתו' משלו ולא נקנו מ"ע אבל על הרמב"ם הוא פלא למה שינה את לשונו וצ"ע (ב) וכן בהל' ב' נקט וז"ל מצוה עליו לכתוב ס"ת אחד לעצמו עכ"ל וכן בהל' ג' וז"ל לא הי' לו ס"ת מקודם שימלוך צריך לכתוב ב' תורות עכ"ל משמע מצוה מחויבת כמו שכ' בהל' א' מ"ע על כל איש ואיש משמע מצוה המוטלת על קרקפתא דגברא ואצל אם הניחו לו אבותיו נקט רק מצוה לכתוב משלו עכ"ל ולא נקט תיבת עליו וצע"ג

ונ"ל דהנה בהאי פסוק כתבו לכם את השירה העיר הרמב"ן בתורה דפשטות דקרא נוכל לפרש שהיתה הצווי למשה ויהושע בלבד ובמהרש"א בסנהדרין העיר דילמא רק לדור המדבר בלבד ולא הוי מצוה לדורות רק חכז"ל קבלו שהוא מצוה לדורות לכל ישראל עיי' נדרי' דף ל"ח שהקשה מפסוק כתבו לכם לדברי האומר שהתורה נתנה למשה בלבד אבל הא בודאי אמת כאשר בא צווי של ועתה כתבו לכם לא הי' לשום אדם ס"ת דלמ"ד חתומה נתנה דמזה למד הרמב"ם בפ"א מה' ס"ת דיש מצוה לכתוב כל התורה לא הי' בעולם אפי' פרשה מס"ת ולמ"ד פרשיות נתנה עכ"פ ונודה דמאז דנגמר ס"ת לא היו רשאי' לכתוב פרשיות עיי' גיטין דף ס' ע"א א"כ הגם דקבלה הוא כמו שמשה ויהושע או כמו שדור המדבר נכנסו בחיוב ה"ה כל איש ישראל זה דוקא אם אין לו ס"ת מאביו או שלקח מאחרי' כמו שלא הי' למשה ויהושוע ס"ת מקודם אבל למי שיש לו ס"ת אשר נפל לו בירושתו אז יש כאן ללמד או עדות א"כ לא הוי מצוה מחויבת על קרקפתא דגברא כמו תפילין אלא נעשה עשה דרשות שיש מצוה אם יכתוב ס"ת דבספר שנפל בגורלו לא עשה מצוה רק שבא מצוה לו בע"כ או ברצונו עכ"פ הוא לא עשה מצוה של כתיבה ונשאר מצוה דרשות עכ"פ שיכתוב משלו וה"ה במלך חדשה התורה לכתוב לו ספר מלוכה דהא למלך הראשון אשר יעמוד בישראל לא יהי' לו ספר מלכות ויש המצוה בתורת חיוב קרקפתא דגברא אבל אם המלך השני יורש ממלך הראשון ספר מלכות אז יש מצוה דרשות ולא מצוה מחויבת ומה שהביא אותי לחקירה הנ"ל הוא דרבינו קדוש נקטו במתני' וכותב לו ס"ת לשמו וסיים דכתיב וקרא בו כל ימי חייו ופלא בעיני למה לא נקנו במתני' צריך המלך לכתוב ס"ת לשמו דכתיב וכתב לו את משנה התורה ובברייתא הביא וכתב לו את משנה התורה כותב לשמו שני תורות הרי שברייתא הביא ראשית הקרא וצע"ג

אמנם בברייתא איירי דלא ירש מאבותיו א"כ חלה המצו' עליו לכתוב ב' תורות דכתיב משנה אבל רבינו קדוש איירו בהנחיל מאבותיו ואז ליכא חיוב כלל רק מצוה כדי שלא יתנאה בשל אבותיו וזה ותנא ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו דכל המצוה הוי שלא יתנאה בשל אבותיו אבל המצוה המחויבת אינה עליו כיון דירש ואבותיו ורבה דרש דאפי' להדיוט יש מצוה עכ"פ לכתוב משלו ופריך אביי הא תנא במלך וכותב ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו וא"כ אם הוי אצל המלך רק מצוה דרשות שלא יתנאה בשל אבותיו א"כ הדיוט משמע דמותר ואפי' מצוה אין עליו ומתרץ לא נצרכה אלא לשתי תורות דאם לא הי' לו ספר כלל אז צריך ב' ולא יקח של אבותיו להתנאות אבל אם הי' לו ספר מזמן הדיוט וגם ירש ס"ת של מלכות מאבותיו אז ליכא רק מצוה בעלמא ולא חיוב וא"כ בין הדיוט ובין מלך אם הנחיל מאבותיו ליכא רק מצוה ולא חיוב לכן בה' ס"ת הזכיר הרמב"ם מ"ע על כל איש ואיש מצוה מחויבת אקרקפתא אבל אם הניחו לו אבותיו נקט רק מצוה לכתוב אבל אין חיוב עליו כמו מצות תפילין וכן במלך הזכיר צריך או מצוה עליו להראות שהוא מצוה מחויבת דשם לא הזכיר הרמב"ם אם הנחיל המלך מאבותיו ודו"ק ולכן הזכיר הרמב"ם בה' ס"ת פסוק וכתב לו את משנה התורה אבל