מחנה חיים חלק א מב

ממון של אדם אבל רבה דאמר דאפי' בס"ת שהניחו לו אבותיו אינו יוצא קשה לי' הא אפי' בשל אחרי' יוצא ומכ"ש בשל אבותיו שיוצא הדיוט (ואולי המלך יוצא בשל אבותיו ורק ממעט בשל אחרי') ומשני לא צריכי אלא לשתי תורות דלא מיבעי' ספר הראשון אשר גם הדיוט צריך הוא בודאי אינו יוצא בשל אבותיו אלא אפי' ספר השני אשר כותב לצאת ולבוא במלחמה ששם שייך להתנאות או להתגאות הי' ס"ד שיוצא בשל אחרים רק שצריך להיות נכתב על שמו ק"מל שכותב ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים דתני' וכותב שני תורות לשמו דכל ב' התורות שווין וכמו דספר אשר צריך כמו הדיוט יהי' לשמו היינו שלו ה"ה ספר אשר צריך בתורת מלך יהי' ג"כ משלו ותנא על המתני' דהכא דלאו דוקא של אחרים אלא ה"ה בשל אבותיו דלא והבן

היוצא מזה אם מלך ישראל יתן לאחד לכתוב לו ס"ת מספר עזרא והכותב לא ידע שהוא מלך ולא יכוון לשם מלך ג"כ כשר דהאי לשמו הוא רק שיהי' נכתב בעבורו ולא לשם אחרים אבל אם כתב משל מלך וחישב לאיש אחר פסול דכתיב וכתב לו משמע מיוחד לגוף שהוא מלך בישראל כמו דדרשי' לכם שיהי' הס"ת נכתב דוקא לצורך בני ישראל בכלל ה"ה דדרשי' לו לצורך גוף המלך הצריך לו רק שלא צריך לשמו לצאת ידי מצוה כמו דצריך בגט לכוון לשם כריתות ועיי' פנ"י בקו"א בגיטין דף ג' יעו"ש אבל בהדיוט די בשלו אפי' לא נכתב בעבורו רק שקנה בכסף ואפי' נכתב בעבורו ולא קנה בכסף אינו יוצא כך נ"ל לפרש הסוגי' בעזה"י

ולדעתי פי' הנ"ל הוא שיטת רב אלפס שבה' ס"ת לא כתב אלא דברי רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו כאלו קבלו מהר סיני הגיה בו אפי' אות אחת מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו עכ"ל ולא הביא כלל דברי רבה שאעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו דכתיב ועתה כתבו לכם אלא פשיטא דהן הן הדברי' שאין המצוה לאדם לכתוב בעצמו או ע"י שלוחו שעיקר פי' הקרא כתבו לכם לצרככם ויהי' משלו כמו שאם יכתוב בעצמו אבל הקונה מן השוק מה שנכתב למכור יוצא אבל הכותב בעצמו יש לו יתר שאת כאלו קבלו מהר סיני ודברי רבה נכללין בזה שדוקא הקונה ס"ת עשה מצוה אבל בודאי המקבל במתנה או זוכה מהפקר או יורש מאביו אינו יוצא ורבה בא להשמיענו דלא נטעה דוקא מלך הוא דצריך כותב ס"ת לשמו היינו שלא יתנאה בשל אבותיו אלא אפילו הניחו לו אבותיו לאדם מי שהוא אדם ולא מלך אעפ"כ אינו יוצא בשל אבותיו ולכן נקט שהניחו לו אבותיו לאדם ותיבת לאדם הוא מחוסר הבנה בודאי אם אבות מניחי' ס"ת לבנם שהוא אדם מניחי' והוא פלא אך הוא הדבר רבה בא לומר לא די שמלך אשר הוא נשיא בעמיו לא יוצא בשל אבותיו אלא הניחו אבותיו לאדם דעלמא כמו שדרשו חכז"ל [בקום עלינו אדם אדם ולא מלך] ג"כ אינו יוצא בשל אבותיו אבל באמת דמתני' אתי רק להודיע שגם ספר המלך לא די בשל אבותיו אבל ספר שצריך כמו הדיוט בודאי לא יוצא בשל אבותיו א"כ הכל נכלל בדרב גידל אמר רב כנלענ"ד וכן משמע שיטת רש"י בפ' הקומץ וכן משמע בפשטות הסוגי' ועיי' בנמ"י בה' ס"ת וברא"ש שם ודו"ק

(ב') פנים השני בשורש מצות כתיבת ס"ת הוא כך דעיקר המצוה הי' שהקב"ה מבקש שכל אחד מן בני ישראל יכתוב כל התורה ומה שכתבה התורה לכם אין הכוונה שיהי' התורה נכתבת לצרככם ולהנאתכם כמו הוא לבדו יעשה לכם אלא האי לכם מגלה שצריך להיות הכתיב' לשם חובת עשה של כתיבת ס"ת איש ואיש מישראל הידוע אבל אם יכתוב ס"ת סתמא או שכתבה בעבור אדם אחר ולא כיוון שהוא מקיים עכשיו בכתיבה הנ"ל מצות כתיבה אשר הטיל הקב"ה עליו אז אעפ"י שמעכב הס"ת לעצמו לא יצא ידי חובתו דכתיבה צריך להיות על מחשבת קיום מצות חוב שמונח עליו וכמו דדרשי' בגט וכתב לה ספר כריתות לה לשמה לשם אשתו ויכוון שגט זה הי' ספר כריתות להפריד האישות ועיי' פנ"י בקו"א בגיטין כן הוא במצות עשה של ועתה כתבו לכם את השירה דעיקר המצוה הוא כתיבת השירה לשם חובת המצוה של איש המחויב במצוה הנ"ל וא"כ אם כתב ולא כוון לצאת ידי מצותו לא יצא בס"ת כזה אפילו אם כותב בעצמו ומכ"ש אם איש אחר כתב הס"ת ולא כוון לאיש ידוע לכתוב בעבורו לקיום מצותו

ויש רק לחקור אי הכתיבה של ס"ת לחובת הגוף צריך להיות דוקא בעצמו או שלוחו דכתבו הוי הפי' אתם בעצמכם כתבו אבל אם נכתב בלא שליחות הגם שנכתב משלו ולשם חובתו בכל זאת אינו יוצא בו מצות עשה הנ"ל דתורה הקפידה כתבו שאדם בעצמו יכתוב ס"ת לשם חובתו או נימא בהיפך דעיקר המצוה שיהי' הס"ת נכתב לשם חובת האיש האי כתבו הוי רק הבנה על לכם שתורה מקפיד שיכתבו לחובתם אבל אין קפידא שהוא בעצמו יכתוב או בשליחותו אלא שיהי' נכתב לשמו ולשם חובתו ועיי' תוס' גיטין דף כ"ב ע"ב דחדשו בגט אין הפי' וכתב לה שהוא בעצמו או שלוחו יכתוב אלא שיכתב לשמה

ונלע"ד דבודאי אי קפיד התורה שהוא בעצמו יכתוב וזה הוא עיקר המצוה כתבו את השירה הזאת שכל אחד מישראל יכתוב בעצמו או ע"י שלוחו ס"ת וגם לכם לשם מצות ד' אשר צוה עליו לעשו' כן אז אמרי' האי כתבו הוי רק קפידא שיכתוב הוא או שלוחו אבל אין קפידא שיהי' הכתיבה משלו נהפוך הוא לו יהי' שהקלף והדיו והקולמס הוי של הפקר או של אבותיו אשר מרוצי' שיכתוב מממונם ס"ת לעצמו בכל זאת יוצא ידי חובתו כיון שכותב בעצמו או ע"י שלוחו אבל אי אמרי' האי ועתה כתבו אין קפידא שיכתוב בעצמו או ע"י שלוחו אלא שיהי' נכתב לכם לשם חובתכם כמו בגט וכתב לה שהוי הפי' שאין קפידא שהוא בעצמו יכתוב או שלוחו אלא שיהי' נכתב לשמה אז בודאי נרמז בתיבת כתבו שיהי' עכ"פ שלו כמו אם כותב בעצמו הוי הכתב שלו וקונה גם הגוילין דאומן קונה בשבח כלי ה"ה גם אם אינו כותב בעצמו יהי' עכ"פ החפץ שלו שבעבור כן כתבה התורה ועתה כתבו ומצאתי און לי בדברי פנ"י בגיטין דף ך' בד"ה א"ל רבא הגם שגט לא צריך שליחות בכל זאת פסול הגט אם היא משלמת שכר סופר דמכח וכתב ילפי' שיהי' שלו בשעת כתיבה וב"ה שזכיתי לכוון לזה מדעתי

ולפ"ז זאת גילה לנו רבה שאין קפידא שאיש בעצמו או שלוחו יכתוב הס"ת אלא דצריך רק לשמו לשם חובתכם וממילא ידעי' שהאי ועתה כתבו מבקש הקב"ה שיהי' ממון שלו והבן

ובזה יובנו לי דברי התוספתא בסנהדרין וז"ל וכותב לו ס"ת ללמוד לשמו שלא יהי' נאות בשל אבותיו אלא בשלו שנאמר וכתב לו שתהא כתיבה לשמו עכ"ל ולכאורה יפלא איך דרשו שני דרשות מתחילה דרשו וכתב לו משלו שלא יהי' נאות בשל אבותיו ואח"כ דרשו וכתב לו שתהא כתיבה לשמו וצע"ג ולפמ"ש יובן כיון דלו מגלה שצריך לשמו לשם חובתו אז אנו אומרי' שוכתב דאמר רחמנא אין הכוונ' על שליחות רק שיהי' שנו כמו בגט אשר דרשי' לה לשמה אז אמרי' וכתב לא בעי שליחות רק וכתב הוי הפי' שיהי' שלו בשעת הכתיבה וה"ה כאן הקפידא על שלו ועל שמו והבן זה

ואם תשאל מנ"ל לרבה דין זה שיש קפידא על שלו אבל לא בעי שליחות דילמא בהיפך וכתב מורה או הוא בעצמו או ע"י שלוחו דוקא ובאמת הי' קפידת התור' שהוא בעצמו יכתוב או בשליחות ואין קפידא ע שלו וצע"ג: