מחנה חיים חלק א שנה

הערלה וא"כ קשה איך אמר המוהל אנא עבדא פלגא דמצוה לכו אתם ועבדו פלגא דמצוה הלא בחיתוך הציצין של הערלה אין כאן מצוה רק חילול שבת אלא ע"כ אם כבר נעשה הפריעה אז לכ"ע יש מצוה בסילוק ציצין המעכבי' את הערלה ודו"ק

שוב התבוננתי דאין כאן ראי' דדילמא רב פפא איירי שנשארו ציצין בין מהערלה ובין מן הפריעה א"כ מצוה עושה בציצין של הפריעה והגמ' פריך שפיר פשיטא דיש כרת מכח ציצי' מן הערלה ודו"ק

אמנם כל זה ביש כאן האב וצריכי' המוהלי' להיות שלוחי האב א"כ אין מחלל שבת אלא האב לבד והוא מקיים כל המצוה אבל ביתום שכל ישראל מצווין על העשה א"כ המה אינם שלוחי' רק עושי' חובת עצמן אז כל אחד עושה חצי מצוה וגרם חילול שבת שני חבלות אז באמת אסור למול בשני מוהלי' ויש חשש חיוב חטאת כשיטת יש"ש

ומעתה מזקנים נתבונן שיש בסבא טעמא שצעק שאסור להיות שני מוהלי' בשבת אצל יתום מאב כי בזה יש חשש חיוב חטאת והדרתם פני זקן

נחזור לעניננו דכל העוסקי' במצות מילה בתורת שליחות מן האב ליכא כאן מחלל שבת אלא האב בלבד

אך מה שחדשתי דאם יש כאן אב שכל העוסקי' שלוחיו מותר אפי' בשנים או בשלשה לקיים מצות מילה עדיין יש לאסור לא מטעם איסור מלאכה דע"ז יש שליחות רק מטעם עשה דשבתון דנ"ל מסברא לו יהי' אם הדין דיש שליח לדבר עבירה לב"ש עיי' קדושי' דף מ"ג היינו דשליח לא חייב על חילול שבת רק המשלח כאלו עשה הוא בעצמו אבל עכ"פ השליח ביטל מצות עשה דשבתון דהא גופו לא נח ולא שקט מן עמל ולא גרע מן שאר טרחות אשר לא נקראו מלאכה כגון שנושא על עצמו שק תבואה בחצר המוקף דלא עשה מלאכה אבל ביטל עשה דשבתון עיי' רמב"ן פ' אמור וה"ה אם עשה מלאכה חשובה דיש על המלאכה עשה דשבתון א"כ הגם שהמוהל הוי שליח של האב ונחשב כאלו עשה האב המלאכה עכ"פ המוהל לא נח ולא שקט דגופו עשה שם מלאכה ומבוטל העשה דשבתון וא"כ מהכ"ת לעשות מצות מילה ע"י שני אנשי' או שלשה שיבטלו ג' מצות עשה דשבתון הלא טוב לעשות ע"י אחד דמבוטל עשה דשבתון ע"י אחד לבדו כך עלה במחשבה לפני

שבתי וראיתי הלא אפי' במוהל אחד ג"כ קשה איך מבטל הוא עשה דשבתון ומצוה של מילה מקיים האב והגם שקב"ה התיר למול בשבת דילמא דוקא שאב בעצמו אשר מקיים העשה הוא ימול ויבטל עשה דשבת או ביתום שאז המוהל מקיי' העשה דמילה בעצמו אבל ביש אב ויעשה שליח לאחר למול את בנו מנ"ל דמותר לבטל עשה דשבתון כדי לזכות חבירו במצוה [ועיי' שבת ד' ובמג"א סי' ש"ו] ומכ"ש אם האב בעצמו יכול למול את בנו רק שבוחר בשליח וצע"ג

ומעולם תמהתי למה הצדיקים גם גדולי ישראל מהדרי' ליקח מצוה הנ"ל של מילה אפי' בשבת ויוכ"פ הלא מצות שבת הוא בעשה וגם ל"ת עיי' רמב"ם פ"א מה' שבת ח"ל שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר ביום השביעי תשבות וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על ל"ת לא תעשה מלאכה עכ"ל וא"כ פלא בעיני למה מהדר איש אחר מצות מילה בשבת ניהו דהתורה התירה המלאכה של החובל במצות מילה ולא עבר עבירה אבל מי יכחיש שעכ"פ עשה מלאכה שלא שבת מנוחת הגוף ונתבטל מעשה של שביתה ומפסיד קיום עשה של שביתת שבת בעבור קיום מ"ע של מילה מאי אולמא הך קיום מ"ע מהך ורע [אבל זאת אין להשיב דכיון דבכל אופן יש כאן ביטול קיום עמה א"כ שב ואל תעשה עדיף עיי' דוגמא ר"ה דף כ"ח ועיי' סוף חולין ויהי' אסור למול בשבת זה אינו דע"כ התורה התירה דכתיב ביום אפי' בשבת וע"כ יען דנכרתו עלי' בריתות עיי' שבת קל"ג או דנחשב עשה דשביתה כמצוה דרשות נגד מצוה מחוייבת עיי' רמב"ם פ"א מה' מילה ובפי' משניות סוף פרק רא"ד והבן ברמז מועט] והגם שמותר לבטול מצות שביתה בעבור מצות מילה עכ"פ למה אנשי מעשה מהדרי' עלי' ודו"ק

ועלה בדעתי דע"כ כדין נהגו דאל"כ קשה ג"כ בכהנים שעשו עבודות קרבנות במשכן שתורה התירה עבודת קרבנות וקשה ג"כ ניהו דלא עשו עבירה עכ"פ לא קיימו מצות שביתה ומאי אולמא הך קיום עשה דקרבנות מקיום מ"ע של שביתה אלא ע"כ כיון שמלאכה הנ"ל מותרת לא נחשב כאלו ביטל מ"ע של שביתה וה"ה במילה כן וק"ל אבל בכל זאת לא שקטה דעתי לטעום בטעם כעיקר דאורייתא עד שיגלה ד' לי להבין תורת ד' תמימה ואבאר בעזה"י

דע דמ"ע דשביתה יש לפרש בשני פנים (א) שתורה נתנה מ"ע הנ"ל שמי ששבת כ"ד שעו' ולא עשה בהם מלאכה אז ע"י שביתת כ"ד שעות קיים מצות שביתה אבל מי שעשה מלאכה בשעה ראשונה אז א"א לו לקיים עוד מצוה הנ"ל בשבת זה (ב) שתורה מבקשת שביתה ביום הקדוש וכל רגע ורגע בפני עצמו מקיים עשה של השביתה רק שיש למצוה הנ"ל המשך חיוב כ"ד שעות כמו ישיבת סוכה מי שישב בה שעה אחת קיים עשה ויש לה המשך על שבעת ימים ואטו מי שביטל מקצת יום שלא ישב בסוכה פטור מלישב עוד הלא המצוה הי' לקיים מצוה הנ"ל שבעת ימים וה"ה בשביתה דשבת באמת מקיים בכל רגע מצוה הנ"ל רק צריך לקיים כ"ד שעות אבל מי שביטל מקצת היום נשאר בחיוב לקיים עוד עשה הנ"ל על שאר הזמן

ואם תשאל מאי נ"מ בין כך ובין כך אסור לעשות מלאכה בעבור הל"ת וא"כ ממילא צריך לשבות זה אינו שאלה דנ"מ גדול בגוף הדבר דהנה עיי' רמב"ן בתורה פ' אמור על פסוק שבתון דביאר דמי שעושה דבר בטירחא גדולה כסידור לבנים או מדידת תבואה בחצר המוקף עובר על עשה דשבתון יעו"ש ומי שעבר זה פעם אחד בשבת יהי' מותר אח"כ למדוד כל היום אי קיום העשה תלי' דוקא בצירוף כ"ד שעות אבל כל רגע ורגע הוי בעשה אז הגם שלא שבת חצי היום צריך לשבות חצי יום שני ודוק

ומי הוא זה אשר מלאו לבו לומר כן שמי שלא שבת חצי יום לא ישבות עוד הדבר ברור דכל רגע הוי המצוה רק שיש למצוה הנ"ל המשך זמן [ובמקו"א חקרתי בתינוק שנשלם שנת י"ג בשבת באמצע היום אי חל עליו עשה דשביתה יען שלא נכנס בתחילה במ"ע וה"ה ביוכ"פ לענין חיוב תענית ואין כאן מקומו להאריך] אבל אם שבת כל היום שבת קודש קיים רק עשה אחת ששבת כ"ד שעות ולא נחשב לקיום אלפי מ"ע כמובן [ויש עוד כמה כ"מ רק אין בו צורך להאריך]

ולפ"ז יש מעלה בקיום מצות מילה או עבודת קרבנות דיקיים מ"ע דמילה או עבודה וגם מ"ע דשביתה קיים עכ"פ אבל אם ישמור רק שבת אין בידו רק מצוה אחת של שביתה וחסר ממנו מ"ע של מילה והבן זה

ולפ"ז מובן שפיר דכיון דאין עליו איסור מלאכה דעושה בשליחות לאב אז ממילא אין כאן ביטול עשה דשבתון דהא ישמור שביתה ביום זה דדוקא אם עושה מלאכה אסורה אז ביטל גם עשה דהא התורה הקפידה שישבות גם מזה דהא נאסר לו לעשות דחייב על לא תעשה כל מלאכה אבל אם מלאכת החובל מותר אצל מילה אז לא נקרא שביטל במצות מילה עשה דשבתון דהא ישמור כל היום ויקיים העשה האיסור פועל שיהי' נקרא מבטל עשה וכיון שאין במילה עבירת מלאכה ממילא מקיים העשה כל היום [ונוסף עוד כיון שאין בה טירחא ועמל רק יהי' חשוב