מחנה חיים חלק א שנד

שלא יהי' נראה שהבשר מכסה ראש הגיד וצריך הי' לפרוע שיהי' נראה מהול אבל באברהם שנתמעך מתשמיש לא הי' צריך שלא הי' נראה מכוסה מחמת שנתמעך מתשמיש ובב"ר לא כ' פריעה כלל רק כך כ' אברהם שנתמעך מאשה לא כתיב בי' את אבל ישמעאל שלא נתמעך מאשה כ' את וי"ל דבאברהם לא הי' צריך רק חתוך בעלמא כי מיד שחתך נמצא שהסיר בשר הערלה אבל לישמעאל שלא נתמעך הי' צריך דקדוק יותר להסיר בשר החופה הערל' עכ"ל הרי שהבין הגאון מהר"ל כמ"ש אך דבר זה צריך ביאור רחובות ועיי' ברמב"ן יבמות ודו"ק

המורם הגם שיש לסתור כמה ראי' אחרונים שהביאו להתיר ב' מוהלים בכ"ז יש לסמוך גם על דעת מהר"ל להתיר ועיי' ביומא בכה"ג ביוכ"פ שמצות השחיטה בו בכ"ז קרץ אחר השחיטה על ידו וק"ל

סימן ק"ב שאלה אחד שבק חיים לכל ישראל ובתוך האבילות ילדה אשתו בן זכר אשר יהי' נקרא על שם אביו ויום השמיני הוא שבת ושני אחים של המת המה מוהלים מובהקים וכל אחד מבקש המצוה ולבסוף התפשרו שאחד ימול ואחד יפרע רק זקן אחד צועק ככרוכי' שלא ראה מעולם להיות אצל מילת יתום שני מוהלי' בשבת והשיבו לו לא ראינו אינו ראי' בכל זאת לבם הלך אולי יש בסבא טעמא דאיסורא ויראו מלגשת אצל המצוה עד שישמעו אם מותר להם למול ביחד את תינוק היתום או לא עד כאן השאלה

תשובה עולם לא שמעתי שיש הבדל בין תינוק שיש לו אב או תינוק יתום ולא ראיתי בשום ספר בספרן של צדיקים

ונתתי ללבי לברר כי בסבא טעמא טעם כעיקר באיסור דאורי' שיש הבדל בין תינוק שיש לו אב אז אין איסור בשני מוהלי' אבל באין לו אב יש איסור

ועלה בדעתי דבר נחמד בעזה"י הנה הב"י בסי' רס"ו ואחריו החזיק המהרש"ל דאסור למול בשבת בשני מוהלים דכל אחד עושה פלג מצוה אבל כל א' מחלל שבת ורמ"א השיב דהוי שנים שעשו מלאכה כבר השיג עליו השאגת ארי' הלא כל אחד עשה מלאכת חובל יעו"ש

ואמרתי ליישב והוא דנודע דמצות מילה מוטל על האב שהוא ימול את בנו וכל זמן שהאב כאן אין המצוה מוטל על כל ישראל ועיי' פי' משניות פרק ר"א דמילה וברמב"ם פ"א מה' מילה ובעבור זה צעק הש"ך שאסור לאב לכבד למוהל כי אז מבטל מצותו רק צריך לעשו' שליח להיות כמוהו על מעשה מצות מילה ועי' פלתי ובתב"ש סי' כ"ח ביו"ד וא"כ ע"כ אם אירע המילה בשבת נעשה המוהל שלוחו של האב ולא שייך כאן אין שליחות לדבר עבירה דהלא דכיון דיש רשות לאב למול בנו אפי' בשבת א"כ אם השליח נעשה כמשלח אין כאן שליחות לדבר עבירה רק לדבר מצוה כמובן וא"כ גם אם כיבד מצוה הנ"ל לשני אנשים כל אחד נעשה שלוחו אחד שליח כמוהו על המילה ואחד שליח כמוהו על הפריעה וא"כ מי עשה החילול של מלאכת החובל האב כי הוא המשלח שלולי שאין שליח לדבר עבירה הי' הדין כן מי שעשה שליח לחלל שבת הי' המשלח חייב כי הוא עשה עבירה והשליח פטור כי הוא לא עשה והגם שבאמת אין שליח לדבר עבירה היינו אם יש כאן על כ"פ עבירה או למשלח או לשליח אבל כאן אי השליח כמשלח אין כאן עבירה כלל רק אי השליחות לא מהני אז יש כאן עבירה א"כ בודאי אמרי' דיש שליחות ולא יהי' כאן מעשה עבירה כלל והיא סברא עמוקה הארכתי בה במקום אחר והבן וא"כ כאן שהמולי' צריכי' להיות שלוחי אב מכח המצוה אשר מוטלת עליו א"כ נחשב כאלו האב מל בעצמו וסוף כל סוף חילל רק אדם אחד שבת והוא בעצמו קיים המצוה ואין מקום לחקירת הב"י והבן

ובזה יש לי לחדש דבר אם עשה האב שליח על המילה ואחד על הפריעה ונשארו ציצין המעכבי' את המילה יוכל האב לעשות עוד שליח שלישי לחתוך הציצין המעכבי' והוא דבודאי כיון דציצין מעכבי' את המילה כריך גם על זה שליחות מן האב דהא בו נגמר המצוה ומי שחותך הציצין עושה פלגא דמצוה כמבואר בים של שלמה ביבמות שחידש שמי שמל בשבת ולא פורע חייב חטאת דבגמ' בשבת איירי רק בציצין המעכבי' אז עשה המל וגם פורע רק שהשאיר ציצין חצי מצוה אבל המל בלבד לא עשה מצוה כלל יעו"ש ועל זה אמרו שם בגמ' ולימא להו עבידתם אתם פלגא דמצוה וע"כ שמי שחותך הציצין עושה פלגא דמצוה כמובן בפשוט ומי שחותך הציצין בלא שליחות הזיק לאב המצוה וחייב בעד חצי מצוה חמש זהובים כנלענ"ד] וא"כ יוכל האב לעשות שליח שלישי על חיתוך ציצין המעכבי' דשלשתם יחד נעשו שלוחי האב ונחשב כאלו האב לבד עשה הכל והבן זה כי חדש מאוד

ודע דיש ראי' ליש"ש מן המשנה סוף פרק ר"א דמילה שהקשו תוס' למה צריך לאשמועינן דמל ולא פרע כאלו לא מל הא קתני רישא ציצין מעכבי' את המילה ואם לא נפרע א"כ אין הראש הגוי' נגלה ועיי' בתויו"ט ובתוס' חדשי' יעו"ש ולשיטות ים של שלמה יש נ"מ גדול דשם בציצין עשה עכ"פ חצי מצוה אבל מל ולא פרע כאלו לא מל וחייב חטאת בשבת ודוק

ועוד תדע דלשיטת יש"ש ע"כ הפי' בגמ' שבת דף קל"ג אם לא הלקיט ענוש כרת ורצה הגמ' לומר דאומן חייב ופריך הגמ' לימא אנא עבדא פלגא דמצוה ע"כ איירי שהשאיר ציצין מן עור הפריעה דאל"כ שנשארו רק מן הערלה א"כ איך אומר להם האומן שהמה יעבדו פלגא דמצוה על כ"פ מה יעשו חתיכת ציצין הערלה ולו יהי' שנחשב כאלו יחתכו כל בשר הערלה הא מל ולא פרע ליכא מצוה כלל לשיטתו דהא הוא אמר המל הערלה לבד חייב חטאת אלא ע"כ איירי שנשארו ציצין מן הפריעה ודו"ק ואפשר דוקא מל ולא פרע הוי כאלו לא מל יען שבשעה שמסלק ידיו עדיין התינוק ערל דהא ביבמות דף ע"א קראו אותו ערל מקבל הזאה לפי שיטת פרקי דר"א עיי' שם בתוס' ד"ה מאי אבל לאחר שכבר נעשה גם הפריעה אז בודאי מי שחותך ציצין המעכבי' מן הערלה מקיים פלגא דמצוה והבן

ונ"ל להביא ראי' דע"כ איירי דהשאיר ציצין המעכבי' את הערלה דאם איירי דהשאיר ציצין המעכבי' את הפריעה לבד קשה לי קו' גדולה מאי פריך גדול בהדי' כתיב וערל זכר אשר לא ימול וקשה מאי קו' הלא אמרי' ביבמות דף ע"א לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו אבל ציצין המעכבי' את הערלה ניתן לו דדרשי' המול ימול יעו"ש בתוס' בד"ה סוף מילה שבארו כן דקאי על ציצין המעכבי' את הערלה ושם כתיב כרת וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה רק אח"כ אמר הקב"ה הלכה מסיני שבישראל גם פריעה שייך למילה וא כ חידוש גדול השמיע רב פפא דלא נימא שדוקא על ציצין המעכבי' את הערלה בא כרת אלא אפי' על ציצין המעכבי' את הפריעה בא ג"כ כרת ומאי הקשה הגמ' גדול בהדי' כתיב וצע"ג א"כ מוכח דרב פפא קאי אם נשארו ציצין המעכבי' את הערלה ואז שפיר הקשה הגמ' ואם תשיב מנ"ל לגמ' דרב פפא קאי על ציצין המעכבי' את הערלה ולא על ציצין המעכבי' את המילה משום דסברו שאין כרת על ציצין המעכבי' את הפריעה דכרת על ערלה כתיב והגם דהלכה מסיני חידש פריעה היינו דלא נחשב לקיום מצוה ונקרא עוד ערל אבל עכ"פ אין לו בשר ערלה ואינו מחויב כרת וע"כ איירי בציצין של ערלה ופריך שפיר ודו"ק

היוצא מזה דע"כ איירי רב פפא בציצין המעכבי' את הערלה וא"כ הדרא קו' לדוכתא לשיטת היש"ש דאין בחיתוך ערלה מצוה א"כ כ"ש בליקוט הציצין של