מחנה חיים חלק א שנב

וידעתי מך ערכי עלי ובכ"ז אגלה דעתי שלא נראה לי נכון לדינא דשם כל חיתוך עור הערלה או חיתוך קרום הפריעה הוי חבלה אחת ואז כל זמן שעוסק בה הוי רק מעשה חבלה אחת אבל אם סילק ידיו הוי שני חבלות דאין הבדל בחובל אם חותך עור גדול או עור קטן או קורע קרום גדול או קטן רק בסילק ידיו הוי חבלה חדשה אבל בעור הערלה וקרום הפריעה דהוין שני עורות מובדלות זה פרוס תחת זה וחד נסתלק ע"י חיתוך והשנית ע"י שאוחז ופורע עכ"פ כיון שאינו עור אחד אז אפי' באומן אחד הוי שני מעשה חבלות אטו אם יעשה אדם אחד שתי חבלות מופרדות זה אחר זה יהי' נקרא מעשה אחת הא זה דומה לנזיר ששותה יין והתרו בין רביעית לרביעית שחייב על כל שתיי' אבל במלוא בלעו אפי' שתה מדה גדולה של יין או אוכל בפעם אחד שני זיתים חלב חייב רק אחת

ובשנ"א סימן נ"ט צוח בקול שחל לשיטת הר"ן בביצה דריבוי בשיעורא הוא איסור תורה בשבת ובגמ' במנחות דמדמה ריבוי בגברא לריבוי בשיעורא וע"כ דריבוי בגברא ג"כ איסור דאוריי' וא"כ קשה שלשה קו' (א) איך שייך להוציא מלבן של צדוקי' הי' נקצר בשלשה הא יש כאן איסור דאוריי' וצע"ג (ב) א"כ כיון דפסקי' ריבוי במלאכה אסור מדאוריי' וגם ריבוי גברא אסור הי' לרמב"ם לפסוק כר"ח דבשבת הי' נקצר ביחיד ורמב"ם פסק כרבנן דנקצר בשלשה וצע"ג (ג) א"כ קשה מדף קל"ג בשבת דאמר אנא עבדי פלגא דמצוה הא אסור למול ע"י שני מוהלי' דהוי ריבוי בגברא וצע"ג

ונ"ל לחדש דבר דיש שני אופנים ריבוי בשיעורא כאשר אבאר בעזה"י ואחד מהאופנים הוא איסור והשני הוא להיתר (א) כגון חולה שצריך שני גרוגרות או חולה שצריך רק סאה אחת מים חמין והמביא הגרוגרות קוצר שלשה או ארבע אשר אז נגלה לבסוף אחר שאכל החולה השני גרוגרות נשארו שאר גרוגרות אשר לא נהנה החולה כלל להוציא עצמו מסכנה וה"ה שאר מים חמין שנשארו לא יתענג בו החולה כלל ונשארו לחנם נמצא דנעשה ריבוי שלא לצורך (ב) כגון שאנו צריכי' עומר סולת ונקצר הרבה תבואה ונטחן הרבה כחמש סאין הגם שאפשר להוציא שיעור עומר מג' סאין והוי ריבוי בשיעורא אבל מי יכחיש לומר דסוף כל סוף נתקיים מצות קרבן עומר מכל חמש סאין דהלא מכל חטה וחטה יצא מעט סולת ולא נשאר דבר מכל הה' סאין אשר לא עזר למצות עומר רק שהי' באפשרות להוציא שיעור עומר מב' סאין והיינו לוקחי' מכל גרגיר תבואה עוד מעט סולת אבל גם אם לקחנו חמש סאין עזר הכל למצות עומר וה"ה חולה שצריך עשרה זיתי' בשר והלכו י' אנשים ושחטו עשרה בהמות והחולה אכל מכל בהמה כזית בשר נמצא שלא הי' כאן מלאכה יתירה דהא באמת אכל מכל בהמה כזית ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה הגם שהי' יכול לאכול י' זיתים מבהמה אחת סוף כל סוף הוא אכל עשרה זיתים אשר בו נתרפא מעשרה בהמות והבן

ומעתה נקוט האי כללא בידך כל מקום שיש ריבוי בשיעורא אשר נשאר לבסוף האי ריבוי דלא נהנה החולה ממנו הוא איסור דאוריי' דהא נגלה דלא הי' בו צורך כלל אבל ריבוי בשיעורא אשר לבסוף לא נשאר דבר אשר לא נהנה החולה או נעשה בו המצוה אין בזה איסור דאוריי' הגם שהי' יכול להושיע עצמו ולהנות הצורך ממעט הכמות עשה רק הצדקות ונהנה מריבוי הכמות עכ"פ מהכל ביחד נעשה הרפואה או המצוה ודו"ק

ולפ"ז ה"ה בריבוי בגברא שע"י ריבוי אנשים נעשה המצוה ליכא איסור כגון שני מוהלי' וכן ריבוי קוצרי' ולא דמי כלל לריבוי בשיעורא דנידן הר"ן ותוס' ועיי' בסוגי' דהואיל פסחים דף מ"ו ודו"ק

ומה שיצא השג"א שם לחדש דבאמת יש הבדל גדול בין ריבוי בשיעורא לריבוי בגברא דשאני ריבוי בגברא דעכ"פ לא נעשה מלאכה יותר בשנים מאשר הי' נעשה באחד אבל בריבוי בשיעורא נעשה במלאכה יתירה דבר שלא לצורך ומה שמדמה הגמ' במנחות ריבוי גברא לריבוי שיעורא יען דבשלשה סאין נעשה מלאכת הרקדה הרבה פעמים וכל הרקדה אב מלאכה ואם יבא עומר מה' סאין נעשה קצירה וטחינה יתירה ומה לי לעשות מלאכה אחת עשר פעמים או עשר מלאכות פעם אחד יעו"ש

בלבבי לא כן ידמה דהנה עיי' פ' כלל גדול דשיעור הרקדה כגרוגרות ועיי' ברמב"ם פ"ח מה' שבת הל' י"א והל' ט"ו וא"כ אם יש בעומר כעשרה גרוגרות סולת אז בין אם בא העומר מג' סאין או מעשרה סאין עכ"פ לא בעשה הרקדה כ"א על שיעור עומר שהוא כי' גרוגרו' למשל וא"כ לא שייך לומר כחקירת שג"א דאם בא העומר מב' סאין נעשה מלאכת הרקדה יותר מאלו אם בא מה' סאין דהלא בין כך שבא מג' ובין כך שבא מחמש נעשה ריקוד על שיעור עומר ודו"ק

ופי' הסוגי' כך דאם בא העומר מג' סאין אז אינו נקי ומשובח כמו אם הוא בא מחמש סאין דזה השכל גוזר שנקל להיות נקי שיעור עומר מחמש סאין מאשר יצא נקי מג' סאין ועוד דשיעור עומר בה' סאין במעט שמנענע הכברה אנה ואנה יוצא שיעור עומר ואם בא מג' סאין צריך לנענע הרבה פעמים שיצא שיעור עומר וכן ביאר רש"י בה' שביחא מילתא דלוקחין מכל סאה רק מעט היוצא ראשון וכן כ' רש"י בד"ה בלא טירחא וז"ל שאין צריך לנפות כל כך עכ"ל וכן בד"ה בטירחא וז"ל שינופו פעמים הרבה עכ"ל הרי מבואר דעיקר דבר דבחמש סאין יצא שיעור עומר מנוקה ומטוהר ביותר וגם אין האדם צריך לטרוח עצמו הרבה שבנקל יצא עומר מה' סאין וע"ז אמר ר"א מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה היינו דבג' סאין לטרוח במלאכת הרקדה להניע הכברה אנה ואנה לכל רוח ורוח משירבה במלאכות הרבה היינו שירבה בקצירה וטחינה והרקדה ולהבנת השג"א הי' לר"א לומר מוטב שיעשה מלאכה אחת הרבה פעמים ואל יעשה מלאכות הרבה אבל מדנקט מוטב שירבה במלאכה אחת משמע דלא נעשה אלא מלאכה אחת רק שמרבה בטירחת הגוף והיינו כמו שבארתי דעכ"פ לא מרקד יותר משיעור עומר שהוא למשל עשרה גרוגרות בין מג' סאין ובין מה' סאין גוף המלאכה שוה רק בעמל ובטורח הגוף יש הבדל בין אם בא מג' או מה' סאין ודו"ק [ועיין שבת דף קכ"ז לאפושי בהילוך או אפושי בטירחא)

ואולי הבין השג"א דאם בא העומר מג' סאין צריך לרקד הקמח הרבה פעמים ובכל פעם יצא הקמח מנוקה ביותר אשר ראוי לקרבן עומר ואז נעשה מלאכת הרקדה הרבה פעמים שמרקד ומחזיר הקמח לכברה ומרקד פעם ב' וכן חוזר חלילה כמה פעמים והנלענד"כ

ובא לידי ספר אות ברית וראיתי בסוף ה' מילה שרוצה לסתור כל התירי' ויצא לחלק בעבודה שהחיוב מוטל על כל הכהנים לכן מותר שרבים יעשו מלאכות לעבודת הקרבן אבל במילה שכל החיוב על האב והוא מעמיד מוהל אז צריך להיות אחד ולא שנים יעו"ש ואני בארתי בתשובה דנהפוך הוא דאם יש כאן אב וא"כ המה שלוחי דאב ונחשב כאלו האב מל את בנו וא"כ עשה רק האב חילול שבת אבל ביתום דחיוב על כל ישראל אז עוסק כל מוהל במצוה דידי' ועושה רק חצי מצוה וה"ה בקרבנות כל כהן עוסק במצוה דידי' ויהי' אסור ודו"ק

עוד יצא לחלק עבודה הותרה בשבת ולא מטעם עשה דוחה לל"ת א"כ הותר אפי' ע"י כהנים הרבה אבל מילה דנדחה עשה ול"ת דשבת בעבור עשה דמילה יען