מחנה חיים חלק א שמ

לך אחרת שלא נתפסה ומותרת כגון תחילתה היינו הכנסת מקצת עטרה באונס וסוף היינו הכנסת כל עטרה ברצון ואעפ"כ מותרת דיצר אלבשה והבן ומיושב ב' קו' שהקשתי כנלענ"ד

וראה שהאיר ד' עיני ומצאתי בש"מ בד"ה והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת וז"ל פי' מדהוי מצי למיכתב ולא נתפסה בלחוד וכתיב והיא לא נתפשה משמע דלמעט בא וקרי בי' הכי והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה מותרת כלומר היא נתפסה אבל לא לגמרי מתחילה ועד סוף מותרת ג"כ לבעלה ואיזה זו שתחילתה באונס וסופה ברצון אעפ"י שמתרצי' בסוף הבעילה כיון שע"י האונס הראשון תקף לה יצרה וקרי' בה שאם לא מפני האונס שנאנסה תחילה לא הי' יצרה תקפה ומותרת לבעלה ישראל תלמידי הר"ר יונה ז"ל ורש"י ז"ל לא פי' כן דוק ותשכח עכ"ל

בעיניך תביט שהי' לתלמידי ר"י הגי' בבריי' רק הא נתפסה מותרת ולא גרסו ויש לך אחרת אעפ"י שלא נתפסה מותרת וכו' ופי' כמו שהקשתי למעלה אבל רש"י הי' לו גירסא שלפנינו שקרא לתחילה באונס וסוף ברצון לא נתפסה ולכן פי' כאלו ידבר על לא נתפסה לגמרי ועל נתפסה לגמרי ועל נתפסה במקצת הכנסת עטרה ורצון בסוף הכנסת עטרה והיא נקראת לא נתפסה ואעפ"כ אמרי' יצר אלבשה ומובן דברי רש"י בעזה"י

וחדי נפשאי שמצאתי בש"מ בד"ה חיישי' ובד"ה פליגי שחקר אם אין לפרש תחילתו וסופו על התפיסה קאי אף על פי שתחילה ביאה הי' ברצון אף על פי כן נאמר יצר אלבשה רק שהשיב א"כ מאי פריך הגמ' אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה וקשה הא משכחת בצעקה מתחילה ולמה צריך לתרץ שצעקה ותחילה ועד סוף אע"כ הוי הפי' תחילתה וסופה של בעילה שפי' בזה למה מספר הגמ' ופליגא דרבא יעו"ש היטב א"כ בודאי מסתבר דעכ"פ מהכנסת מקצת עטרה הגם שלא נחשב לביאה לענין עונשי' עכ"פ נאמר דיצר אלבשה ונחשבת לאונס דוק ותשכח כי נכון

המונף מכל מה שכתבתי שבנידן שאלתינו שבכתה לפניו שילך רק כאשר הבטיח שמבקש רק ביאת אברים ואם לא תשמע לו יבעול אותה בע"כ אז היתה מרוצית שבמלאת ספקו בחיבוק ונישוק יניח אותה וכאשר הי' כעיר פרוצה אין מעצור לעצת יצרו הכתה אותו עד שגבר עלי' בהכנסת מקצת עטרה רק אח"כ לבשה אותה היצה"ר ובקש' שיכנוס בה ויתן זרעו היא מותרת לבעל' דזה מקרי תחילתה באונס וסופה ברצון שהתורה התירה וכאן בודאי נאמנת דהא יש מגו דבעי שתקה ומהכ"ת שלא להאמין לה אפי' כשמואל נאמנת ומכ"ש לדידן דפסקי' כרבא ודו"ק ויש עוד סניף להיתר מרמב"ן בתורה צעקה נערה מאורסה כנלע"ד ולא למעשה חלילה

ואני אשבע שאחר שכתבתי תשו' הנ"ל מצאתי לאדמ"ו הגאון ז"ל בחתם סופר א"ע ח"ב תשובה צ"ה שחקר באשה שהתודה עונה שזנתה ברצון רק שהתחרטה ודחפתו לחוץ שלא גמר ביאתו והביא שדברי נוב"י בסי' כ"ג אמתיים ששפת הרחם אינו בכלל ביאה רק פה הרחם ובכל זאת אינה נאמנת חדא משראו דרך מנאפים הוי חזקה לענין זנות ואפי' לבה"ג דסובר כמכחול בשפופרת וקשה דילמא לא הגיע רק לשפת הרחם אלא ודאי שעשה כאשר זמם לעשות וסיים שם וז"ל ועוד הא אמר אבוה דשמואל כתובו' דף נ"א אשת ישראל שנאנסה אסור' לבעלה דחיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון אא"כ שצוחה עד סופה ואנן לא קי"ל הכי משום דיצרו אלבשה עיי"ש א"כ חזינן דהיא ראוי' שתאסר לבעלה אלא אנן חשבי' אונס מה שיצרה אלבשה איך נוכל להאמין מי שהיתה תחילה ברצון שתחזור באמצע ביאה נדחות בעה"ב לחוץ אנן סהדי דמכזבה ולא דמי להא דנוב"י שצוחה מתחילה ועד סופה עיי"ש עובדא הכי הוי אבל הכא לא נאמין אע"ג דיש להתעקש ולומר היא הנותנת הואיל ועדיין לא נכנס השמש לפני ולפנים לא אלבשה יצרה והי' בה יכולת לדחותו זה אינו דאש בוערת ואינו שורף היחתה איש וכו'

ואחר מחילת כבוד קדשו לאלף יש לי לחקור על דבריו (א) מה שהקשה אפי' אם נימא כמכחול בשפופרת שמא לא בא לתוך פה הרחם רק בשפת הרחם עיי' נוב"י מהד"ת סי' בא"ע שהביא דברי רש"י שפי' כדרך המנאפי' וז"ל משינהגו עסק ניאוף ששוכבי' בקירוב בשר ונוהגי' בדרך תשמיש עכ"ל ופי' הגאון הנ"ל שראו שמתנענע עלי' ועוסק בדישה יעו"ש דפח"ח ולשפת הרחם אין צריך דישה ולהיות נע ולזורר עלי' אחת למעלה ושבע למטה ויש עכ"פ ראי' שבא אל פה הרחם דבעבור שפת הרחם שהוא פתוח לרוחה לא צריך להיות נענע למעלה ולמטה כמובן ואפי' אם לא צריך לראות כמכחול בשפופרת כיון שראו שמנענע עצמו כדרך איש שמנענע עצמו בפה הרחם אז בודאי הערה בה ודוק

ובזה מיושב לי מה שהקשתי בחדושי זה שלש עשרה שנה איך דיינו רבנן כשמואל משיראו כדרך המנאפים בשלומא שמואל לשיטתו שסובר שהעראה היא נשיקת אבר לבד אז בודאי יש חזקה שנשק עכ"פ בפה הרחם אבל לדידן דפסקי' העראה הוי הכנסת כל העטרה מנ"ל מחזקת צורה שהכניס עטרה לרחם וצע"ג

ולפמ"ש הכל נכון שיראו כדרך המנאפי' הוי לכל איש בשיעור העראה לדעתי לשמואל כדרך המנאפי' בנשיקות פה הרחם ולרבנן כדרך המנאפי' בהכנסת עטרה והכל נכלל כדרך המנאפי' בחלק הניאוף הצריך ועי' נוב"י בתשו' הנ"ל שרק הסתכלות על אותו מקום אינם צריכים לראו' אבל כל הוכחות ותנועות על הביאה צריכי' לראות ודוק

ודע דנוב"י נתקשה שם בהבנת הר"ר יונתן שכתב משיראו כמנאפי' כלומר שיעמוד האיש על כרסה של אשה עכ"ל והבין הנוב"י שהוא לא מצריך תנועת התשמיש יעו"ש ולדעתי אין כוונת הר"י על שכיבת האיש על כרסה של אשה דהא נקנו בלשונו שיעמוד האיש וכו' ואין שכיבה נקרי' העמדה אלא הפי' כך הוא דבשעת התשמיש אשר האיש משדד בעמק עכור אז מטה ראשו וכל גופו לדביקת האשה אבל בשעה שמרגיש שגבורת האיש בא אז מגבי' חצי הגוף של מעלה כדי להעמיד קשתו לירות כמו חץ וזה נקרא העמדה על הכרס וזה שפי' הר"י משעה שיעמוד על כרסה שהוא קולא יותר שאז בודאי גמר ביאתו והבן

ולולא דמסתפינא שיחשדוני השומע בדבר אשר ד' יודע שאני נקי מעולם אמרתי דבר דנפלאת בעיני למה לא אמר שמואל משיראו כדרך המשמשי' ונקט כדרך המנאפי' הלא אין ניאוף אלא ביאת זנות כמו לא תנאף וכמו נואף אשה חסר לב והוא פלא אך הוא הדבר כי האיש המשמש עם אשתו שאין תאוה בשריית גוברת כל כך הוא משמש כדרך הרגיל בטבע אבל הנואף הוא מכוון רק להנאת יצרו ובאש יצרו יצא להב החמדה רק להרבות בהנאתו כחכז"ל [אין טעם ביאה רק לעוברי עבירה] ואמרו ג"כ [מים גנובי' יומתקו ולא תמית לבעל] אז למנאפי' יש תענוגות אחרות בשעת תשמיש מתוקף יצרם ומשראו דרך מנאפים אז יש חזקה שהי' ניאוף וסנהדרי' הבינו הכל כחכז"ל בבן עזאי ששיער שיעור זמן התשמיש הגם שלא בעל אשה בסוד ד' ליראיו

(ב) מה שהביא אדמ"ו ז"ל ראי' מאבוה דשמואל פלא שם זנתה בפני עדים אז בודאי אזלי' בתר רוב דסופה ברצון אבל אם היא מתודית על עונה ואומרת שהי' הסוף באונס שיש מגו דבעי שתקה בודאי נאמנת דאין יצרה תוקף ודאי שנימא אנן סהדי בה שהיתה מזכה ברצון: