מחנה חיים חלק א שלח

כל עטרה אף עפ"כ אמרי' יצר אלבשה ונחשבת כאנוסה ומותרת לבעלה דמשעה שבא האבר באותו מקום בעומק קצת כופה טבע האדם לבקש בעילה גמורה

דהנה הרמב"ם בפ"א מה' א"ב הל' י"ט וז"ל אין העדים נזקקי' לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלי' הרי אלו נהרגין בראי' זו ואין אומרי' שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל ועיי' ברה"מ שהוא ממכות דף ז' אמר שמואל משיראו כדרך המנאפי' יעו"ש היוצא מזה דאין חזקת צורה זו ראי' רק על זה שהערה בה אבל אין ראי' על גמר ביאה רק בכל עריות די בהערה בה כדילפי' ביבמות נ"ד דכתי' את מקורה הערה וא"כ יש חזקת צורה זו שעכ"פ הי' העראה וק"ל

ומעתה הקשתי קו' גדולה אבוה דשמואל חידש אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישי' על סופה ברצון ואין לפרש דבריו שאין כאן עדים על הזנות רק היא אומרת שנאנסה אנו חוששי' שמא סופה ברצון הגם שיש לה מגו שיכולה לשתוק אעפ"כ יען דרוב אנוסות סופם ברצון אינה נאמנת נגד הרוב כמבואר בפנ"י דלכך חשש אבוה דשמואל על סוף ברצון הגם שיש חזקת היתר וחזקת כשרות כנגד החשש יען דרוב אנוסות סופם ברצון והביא ראי' מירושלמי יעו"ש אך א"כ קשה לי מאי פריך הגמ' אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה וקשה הא התורה הצריך לכתוב הדין דאונס בישראל שרי' כדי אם אשת ישראל נאנסה שלא תצרך להגיד לבעלה דהא היא על עצמה בודאי נאמנת נגד הרוב וחזקה כמבואר באחרונים כלל גדול הנ"ל דכל חזק' ורוב הוא בפני ב"ד אבל אדם נאמן על עצמו כנגד כל רוב וחזקה ועיי' בפנ"י בקו"א בכתובות ועיי' בבכור שור וא"כ יען שגילתה התורה שאונס בישראל שרי' אז ממילא אשה שנאנסה ויודעת בעצמה שלא נתרצית לא תגיד לבעלה וצע"ג

אך לק"מ דהא דילפי' דאונס בישראל שרי' הוא מפסוק דהיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת וקרא עוסק בפ' סוטה דקנא לה בעלה ונסתרה עפ"י עדים ותורה חשבה לספק סוטה כאלו ודאי נטמאת עיי' תוס' נדה דף ג' דכתיב והיא נטמאה ועל זה קאי והיא לא נתפסה ודרשי' מכלל הא נתפסה אפי' ג"כ ידעי' שנטמאת היא מותרת וע"כ איירי דיש עדים שנאנסה ופריך הגמ' שפיר היכי משכחת לה ודו"ק

ובזה מיושב מאי דנקט ויש לך אשה אחרת ונתקשה בהפלא"ה מאי אחרת הלא הכל על אשה אחת ואינו דומה לדרש הבריית' שדרש אחרת כגון קטנה יעו"ש ולפמ"ש נכון אשה אחרת שידעי' ג"כ שנבעלה כגון דיש עדים דלא נטעה על אשה שנאנסה בלי עדי' והיא בעצמה חוקרת לדעת אם מותרת לבעלה וק"ל

וראיתי בהפלא"ה בד"ה בשבוי הקילו שחידש אם אשה אומרת שנאנסה הגם שיש לה מגו של שתיקה ושייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר אעפ"כ אינה נאמנת נגד הרוב דאל"כ מאי הקשה הגמ' היכי משכחת לה הא משכחת אם היא הודית ולפמ"ש לק"מ דאשה אחרת ע"כ דומית לסוטה שקראה התורה והיא נטמאה שיש עדים על הסתירה שנחשב כאלו ראו שנבעלו ה"ה אשה אחרת שיש עדים על הזנות ודוק

היוצא מזה דאי אפשר לפרש דברי אבוה דשמואל אם היא אומרת שנאנסה דאז בודאי היא נאמנת דפה שאסר הוא שהתיר ואם שתקה בודאי נאמנת על עצמם וא"כ ע"כ דאבוה דשמואל איירי ביש עדים שנאנסה והגם שעדי' לא ראו כמכחול בשפופרת רק חזקת צורה הנ"ל ואין עדות רק על שהערה בה ואעפ"כ חושש אבוה דשמואל שמא תחילת העראה הי' באונס וסוף של העראה הי' ברצון וכן פי' ר"ת בקדושין דף י' תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה שהכוונה אי תחילת העראה קונה או סוף העראה יעו"ש בתוס' ה"ה כאן הכל קאי על העראה בלבד וחיישי' תחילת הכנסת עטרה הי' באונס וסוף הכנסת עטרה הי' ברצון וקו' הגמ' אונס דשרי' רחמנא המ"ל הגם שאין העדו' פועל רק על העראה בלבד הלא שמואל חושש דילמא סוף העראה הי' ברצון ומשני בצוחה ותחילה ועד סוף וע"כ לא הי' רצון בהעראה דהא ליכא עדות רק שעשה העראה בדביקות הנ"ל ורבא יליף מוהיא לא נתפסה שתחילתה באונס וסופה ברצון מותרת אם ראו עדי' שנתפסה מתחילה והלא כל העדו' הוא רק שעכ"פ הערה בה ואעפ"כ אם שתקה לבסוף מותר דמשעה שמתחיל לעשות העראה יצר אלבשה וכופה אותה לרצות ומוכח דמשעה שמתחיל לבעול ודש על פתח קברה יצרה תקפה ודו"ק

וראי' ברורה שתחילה באונס וסופה ברצון קאי הכל על העראה בלבד מלשון הגמר' ופליגא דרבא דאמר רבא תחילתה באונס וסופה ברצון אפי' היא אומרת הניחו לו אלמלא נזקק לי היא שכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה ופלא בעיני להבין מה זה שאומרת הניחו לו אי קאי על העונש אם רצו להענישו אחר כך אז היא אומרת שלא לעשות בו דין אטו האיש אינו מחויב עונשו אפי' אם היא ברצונה כמו אם הי' באונסה ואי קאי שבאו אנשים לפרוש אותו מעבירה ואטו אם היא אומרת הניחו לו אין ב"ד או כל ישראל מצווין להפרישו מן עבירה וע"כ הפי' דאיירי דרצו להצילו בנפשו להרוג אותו יען שרדף אחר הערוה עי' משנה בסנהדרי' דף ע"ג דעל כל חייבי מיתות ב"ד ממיתין אותו ר' יהודה אומר אם אומרת הניחו לו אין ממיתין אותו עיי' שם בגמ' ובדף הנ"ל ע"ב אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחו שלא יהרגנה פליגי ר"י ורבנן ופי' רש"י שם בד"ה במקפד' על פגמה וז"ל דאי בשאינה מקפדת לא קאמרי רבנן למקטלי משום עבירה לא חמור מע"ז ושבת עכ"ל מבואר דאם היא אינה מקפדת על פגמה אז לכ"ע אם אומרת הניחו לו אסור לאחרי' להורגו וע"ז אמר רבא אפי' אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שכרתו בזה היא מגלה דעתה שאינה מקפדת על פגמה ואסור לאחרי' להרוג אותו אעפ"כ מותרת לבעלה דמכח יצר אלבשה אינה חוששת על פגמה ואעפ"כ נחשבת לאונס שמותרת לבעלה כנלענ"ד ברור בעזה"י

ולכאורה משמע דוקא שהיא אומרת אלמלא נזקק לה היא שכרתו בעבור זה יניחו לו הא אם היא תקפיד על פגמה ימיתו אותו וע"כ שעדיין לא הערה בה דאם כבר הערה בה א"כ כבר נעבד בה עבירה ואסור להורגו כמבואר ברמב"ם פ"א מה' רוצח הל' י"ב כיון שהערה בה אסור להורגו אלא בב"ד יעו"ש וע"כ דבשעה שרצו להורגו עדיין לא הערה בה רק הכניס מקצת עטרה ואעפ"כ אמר רבא שמותרת לבעלה וע"כ כיון שנזקק לה כמער איש ולויו' כבר אלבשה יצר ונחשבת כאונס ודוק

והרמב"ם בפ"א מה' א"ב הל' ט' כ' וז"ל ואשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האד' וטבעו כופין אותה לרצות עכ"ל הכוונה משהתחיל לבעול היינו ג"כ משעה שהכניס מקצת עטרה כבר כופה הטבע לרצות אבל בודאי אם הכניס אברו רק בין עגבותי' או בין השפיות שהמה מירכי' עיי' ירושלמי פ"ה דיבמות ובנוב"י מהד"ת א"ע ס' כ"ג שפי' כן שהשפיות לא הוין מן הבעילה אז לא נקרא התחיל לבעול ולא אמרי' יצר אלבשה רק אם כבר נכנס במקורה במקצת עכ"פ ודוק [וכן כוונת רש"י בסוגי' שפי' תחילתה של בעילה וסופה של בעילה וכן פי' בתחילת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר יעו"ש הכל קאי על הערה בה בלבד מקצת עטרה קרוי תחילת בעילה והכנסת עטרה לגמרי הוי סופה של בעילה ודוק]: