מחנה חיים חלק א שלה

לו להשמיע רבותא כזה אלא בודאי רק אם התחלה באונס נגרר הסוף אחר ההתחלה אבל אם התחלה במזיד חייבת דהיא גררה היצר בנפשה וכן משמע בפנ"י כתובות נ"א דאין הבדל בין איש לאשה רק בין תחיל' באונס או תחילה במזיד וכמו שבארתי למעל' בד"ה וכל יעו"ש ועיי' בסנהדרי' מ"א עדי נערה מאורסה דמקטלי המ"ל ויש לעיין הרבה בזה אך הזמן בוגד בי יעו"ש] ודו"ק

ואכתי פש לברר בנידן שאלתינו דתהי' נחשבת כמזידה יען דלא צעקה על המשרתים רק כבר העיר הרמב"ן בחדושיו דמה שעשתה שאר סימנים שקורעת בגדיו וכדומה ג"כ מהני יעו"ש והחזיק אחריו הנוב"י מהד"ת סי' כ"א רק בררתי במק"א שדוקא אם האמינה שיש בידה לבטל הביאה אבל אם לא האמינה לבטל הבעיל' רק הכתה אותו לצערו וגם כי לבה דוה על האונס להראו' לו שלא נתרצית אז אסורה על אשר לא צעקה ויש לי בזה דבר מתוק לפרש לשון התורה שהכל תלי' בעיר ובשדה אם צעקה או לא ובכ"ז דברי רמב"ן שרירין וקימין אבל אין כאן מקומו להאריך

ואיידי דאיירי אמרתי להעתיק בקיצור מה שהשגתי על הש"ש שמעתא א' פט"ו שהעיר על חקירת הפנ"י איך חשש אבוה דשמואל על סופה ברצון נימא אוקי איתתא בחזקת היתר לבעלה וחזקת כשרו' והוא פלא גדול [ובאמת י"ל דלכ"ע סופה ברצון כמו שהעיר הפנ"י מירושלמי סוטה וכמו שמשמע מלשון הרמב"ם פ"א מא"ב רק פליגי אי נחשב סופה לרצון או נחשב הרצון לאונס כמו פתוי קטנה אונס וממילא לק"מ קו' הפנ"י שוב מצאתי בנוב"י מהד"ת א"ע סי' קל"ט שפי' כן דברי הגמ' יעו"ש שהאריך] והגאון ש"ש יצא לתרץ כמו שחידש תוס' בפ' כשם שאצל נדה לא שייך ספק טומא' בר"ה לענין אם היא טמאה או לא יען דמקור הוא מקום סתר ולא שייך ספק טומאה בר"ה טהור דוקא אם יכול להיות בגלוי יעו"ש ה"ה בזנות אשת ישראל הרצון הוא מקום סתר ולכן אפי' ספק אסור ולא מהני חזקה דהוי כה"י אבל כל זה אם סופה ברצון אוסר אבל אם סופה ברצון מותר רק תחילה ברצון והוא יכול להיות בגלוי אולי צעקה מתחילת בעילה ושפיר הקשה תוס' בכתובות והוא דבר נחמד לפום רהיטא

ולע"ד נראה שבמכ"ת לא דבר על נכון בכח הדמיון בשלומא בנדה יציאת דם מן המקור וזוחל בבית החיצון מטמא אותה וא"א להיות בגלוי רק אם כבר נתחדש הטומאה בסתר ושוב אם פירש לחוץ לגמרי אינו מוסיף טומאה ולא שייך בו כלל גלוי לפני בני אדם לכן אפי' היא עומדת ברה"ר עכ"פ הטומאה א"א להולד ברה"ר אבל בזנות הכי לא משכחת בגלוי אפי' שהי' תחילתה ברצון רק באמצע הביאה התרו בה או שרצו להרוג את הנואף ואמרה אני שכרתיו או בקשה בפה גמר הביאה הגם שהוא רוצה לפרוש ממנה או שמגבי' עצמה להכות ביותר וכדומה אלף סימניה אשר ניכר בהם הרצון והוי משכחת בגלוי ואז בכל אופן הוי ספק טומאה ברה"ר ודו"ק

ואוסיף נופך הכי הרצון מטמא אותה רק מעשה הזנו' אם הי' ברצון נאסרת יען שמעלה מעל בבעלה בשאט נפש ועכ"פ המעשה אוסרה שהוא רק בגלוי והרצון אינו רק לדעת אם המעשה הוא מעל באישה או לא ודו"ק

סימן ע"ח שאלה אשה אחת נסעה עם בעלה על שוק אחד ובאו בדרך במלון אל קרוב ממשפחת בעלה ויהי לעת ערב אמר הבעל הבית שהוא בעל האשה ילין בחדרו במטה לבדו כי אשתו נסעה לבית אבי' והיא תשכב בחדר השני במטה לבדה ויהי כן ובחצות הלילה בא בעל הבית לחדרה עלה למטה והטה אותה על אחורי' והאמינה שהוא בעלה אבל כאשר הרים בגדי' אמרה לו שמא ישמע בעה"ב כי באת אצלי ויצחק בנו כל היום והשיב הוא ישן ולא ישמע והכירה בקולו כי אין זה בעלה רק בעה"ב וקראה אותו פושעי ישראל לך ממני ותפסה בגדה מידו אבל בכל זה לא רפתה רוחו והחזיק בה והכתה אותו ובכ"ז גבר עלי' ואחזה בזקנו ותלשה שערו ובכ"ז לא נכבה תאותו וקרב אלי' בקשת רשעו ובעל אותה בכל האבר ובכל שעת מעשה עד שנער קשתו לא פסקה מלהכותו מכה רבה גם אחר שפרש ממנה הכתה אותו עד שירד מן המטה והי' עלי' אימת מות ממעשה הנ"ל עד שבחולשא גדולה קמה ממטתה והדליקה כר וכאשר הי' בה רוח הקיצה לבעלה כי אמרה שהיא חולנית ותחוש לבא על השוק וילך לרופא וכאשר באה אל ביתה הלכה לרב לשאול אם מותרת לבעלה ישראל ושאל הרב למה לא צעקה על בעלה מיד והשיבה כי יודעת טבעו שהוא אסטניס בדברי' כאלה ואם יהי' יודע רק זאת שקרב אלי' והחזיק בידה חיי' אינם חיים ק"ו שימצא איש במטתה ולכן לא רצתה לעורר אותו ושאל הרב אם האמינה שתגבור על בעה"ב שיצרך לירד מן המטה והשיבה שהי' רחוק בעיני' שלא תאנס כי הוא הפיל עצמו עלי' כאשר יקום איש על רעהו להרגו והיא נחלשת מפחדו מאד ושאל הרב ולמה הכתה אותו אם אין אפשר לשנות הדבר והשיבה שלא יהנה מעבירה כאשר המר לה כן ימר לו תאותו ולכן הגם שראתה שכלתה אלי' הרעה הכתה אותו מכה רבה ומרטה שערות זקנו וראשו וכמה ענוים שלא יהנה מעבירה ולא יענה עוד הן אותה הן שאר נשים כשרות מישראל וקפצה ונשבעה שהיתה אנוסה מראש ועד סוף כל זמן הבעילה עשתה לו ענוים קשים עד כאן ספרה וזה השאלה לדעת לעשות כדת של תורה

תשובה לכאורה הדבר פשוט מאד שמותרת לבעלה ישראל דהא אפי' תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת דיצרה אלבשה מכ"ש אם היתה אנוס' מתחילה ועד סוף כאשר קפצה ונשבעה דהכתה אותו ומרטה ראשו וזקנו עד סוף אין הוכחה גדולה מזו שהיתה אנוסה בכל הביא' ודבר גדול דיבר הנוב"י בח"ר א"ע סי' ע"א הגם שהמרדכי סובר אשה שנתיחדה ובאנסה אינה נאמנת היינו אם ידעי' מהיחוד אבל אם היא מספרת זאת אז הפה שאסר הוא הפה שהתיר יעו"ש וא"כ כאן מהכ"ת שלא תהי' נאמנה שהיתה אנוסה מראש ועד סוף ושהכתה אותו מכה רבה בלתי סרה עד שפירש ממנה וא"כ מותרת לבעלה וק"ל

אמנם כד דייקת יש לעיי' בדבר זה כי קרוב הדבר שהיא אסורה לבעלה כי מעלתה בו מעל הגם שלא היתה מרוצי' לבעילה עכ"פ במה שלא צעקה עליו שיבא להצילה הוא המעל אשר בעבורו נאסרת עליו ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר לפני היודעי דת של תורה ב"ה

הנה הפנ"י בכתובות דף נ"א הביא תרגום ירושלמי וז"ל אין לנערה חטא מות לית לעולמתא דין קטול אלהן בעלה יפטרינה מיני' בגטא עכ"ל ונתקש' הגאון שזה כאבוה דשמואל דחושש על סופה ברצון והוא פלא הלא הלכה כרבא דיצר אלבשה וצע"ג

ונלע"ד לבאר בעזה"י ואקדים קו' הרמב"ן בהבנת התור' פ' כי תצא דכתי' כי יהי' נערה בתולה מארשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אותם באבנים ומתו את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך והקשה הרמב"ן ז"ל ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה במזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר כראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להוושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו עכ"ל והוא חלילה כתפל בלי מלח הטעם לאיזה תכלית כתבה התורה זאת יען שלא פתה ולא דבר על לבה הוא נקרא מענה אשת רעהו וכי לא