מחנה חיים חלק א שלד

בעילתו ונתרצית לו שיוכל לעשות זימת לבו אעפ"כ פטורה דיצר אלבשה ואין בידה שלא להתרצות לו עכ"פ ודו"ק

ובנתי באותיות הטהורות של רבינו הרמב"ם ונפקחו עיני בעזה"י דהוא כ' בפ' כ"ד מאישות הל' י"ט וז"ל האשה שזנתה תחת בעלה בשגגה או באונס הר"ז מותרת לבעל' שנאמר והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת בין שאנסה עכו"ם בין שאנסה ישראל וכל שתחילת ביאתה באונס אעפ"י שסופה ברצון ואפי' אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הר"ז מותר שיצר לבשה ומתחילה [היתה] באונס עכ"ל וכ' עוד בפ"א מה' א"ב הל' ט' וז"ל אונס פטור מכולם מן המלקות ומן הקרבן ואין צ"ל מן המיתה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר בד"א בשנאנס הנבעל אבל הבועל אין לו אונס שאין קישוי אלא לדעת ואשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטור' מכולם שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות עכ"ל

ונוראות נפלאתי בלשונו הקדוש (א) דבה' אישות לא הזכיר כלל תיבת שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה ובה' א"ב הזכיר תיבו' הנ"ל (ב) למה לא כ' בא"ב שמשהתחיל לבעול יצרה לבשה כמו בה' אישות (ג) מאי הלשון אין בידה שלא תרצה משמע דהוא ודאי רצון ולא הזכיר זה בה' אישות (ד) מאי הפי' אין בידה שלא תרצה משמע שהיא מרוצית לדעתו ולא כ' אין בידה שלא להיות לרצון (ה) שסיים בה' א"ב שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות משמע שיצר וטבע של הבועל פועל זאת בקרבה לרצות ובה' אישות נקנו סתם שיצר אלבשה משמע יצר של עצמה אלבשה עוד יש דקדוקי' להמעיין בלשונו מה זה עשה לנו רבינו הגדול

ובא ברוך ד' ואראך נפלאו' מתורת רבינו משה כי מתוקי' מדבש ונופת צופים בעזה"י בה' אישות אשר עסק בענין אם אשה נאסרת לבעלה ע"י שתחילתה באונס וסופ' ברצון אז הוי הדין אפי' אם הבועל רוצה לפרוש עצמו מן גמר ביאה והיא השתדלה בדברים או אפי' בשכר לגמור הביאה אפ"ה מותרת לבעלה דרק בסוטה דלא נתפסה כלל לא בתחיל' ולא בסוף אסורה הא נתפסה הגם שבאמת היא נקראת לא נתפסה על גמר ביאה אפ"ה מותרת הגם שעל גמר ביאה לא לבשה היצר של טבע הבועל דהא הוא רוצה לפרוש לגמרי אבל עכ"פ יצר של עצמה לבשה ע"י תחילת ביאה של אונס ולא הוי מעלה מעל באישה ומותרת לו ולא שייך כאן להזכיר שאין בידה שלא תרצה דהא הבועל רוצה לפרוש עצמו ואז יש בידה שלא תבקש גמר ביאה ובאמת לענין עונשי' הן למלקות הן למיתה נחשבת כמזידה בכ"ז לא נאסרה לבעלה דעכ"פ לא הוי מעילה בבעל יען שתחילת המעשה הי' באונס אז יצרה לבשה שגם הבעל מבין שיצר של אדם מבקש גמר ביאה ע"י תחילת ביאה ולכן לא נאסרה והבן

אמנם בה' א"ב שעסק הרמב"ם לענין עונש על עריות וביאר שאונס פטור ממלקו' ומכ"ש מן מיתה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ומקרא זה מוכח שגם תחילתה באונס וסופה ברצון פטורה אבל דוקא אם הבועל זמם לעשות גמר ביאה אז הגם שנתרצית לדעתו שלא למחות בידו אשר זמם לעשות אז פטורה שטבעו של הבועל אשר בכל אופן מבקש תענוגו מעורר בה עכ"פ שתשמע לו ותתרצה למעשיו ולכן כ' שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות שלא תמחה בידו ובאופן זה פטורה אפי' מעונש אבל בודאי אם כל גמר הביאה נעשה מרצונה והבועל רצה לפרוש עצמו והיא מעוררת בו תאות היצר חייבת בעונש של תורה והבן [ורה"מ כ' שנלמד מכתובו' דף נ"א ולדעתי הוא מקרא וק"ל] וכן משמע מתוס' בב"ק דף מ"א בד"ה קפץ דאם הי' תחילת ביאה באונס אז פטורה מעונש אפי' נתרצית לבסוף והיינו יען דשור בועל מדעתו ולא שהוא רוצה לפרוש והיא משתדלת שיגמור הביאה לכן אפי' נתרצי' פטורה וק"ל

וכל זה אם תחילתה באונס אבל אם תחילתה ברצון ובתוך הביאה התרו בה עדים משמע לכאורה דמחויבת בכל העונשים דהא הרמב"ם בה' א"ב כ' וז"ל ואשה שתחילתה באונס וסופה ברצון פטורה מכולם עכ"ל וקאי על תחילת הלכה וז"ל אונס פטור מכלום מן קרבן או מלקות ואצ"ל מן מיתה עכ"ל שגם בתחילה באונס פטורה ממלקות או מיתה וע"כ בהתרו בה עדים ומשמע דוקא יען שתחילתה באונס אבל אם גם התחלה הי' ברצון ובאמצע הביאה התרו בה עדים חייבת כסברת הפנ"י דאין יצר אלבשה פוטר אם התחלה היה ברצון ועיי' ריטב"א מכות בפרע מעזיבה] דאל"כ למה לא השמיע הרמב"ם אפי' אם ההתחלה הי' ברצון והתרו בה באמצע פטורה דאין בידה שלא לרצות אלא ברור כל שתחילתה בפשיעה חייבת על הסוף הגם שיצרו וטבעו כופה אותה כנלענ"ד בעזה"י

ואגב גררא אזכיר שיש לדקדק בלשון הרמב"ם שכ' וז"ל שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות עכ"ל ויל"ד למה כ' יצר האדם וטבעו ולא נקט בקוצר יצר הבועל כופה אותה לרצות וצע"ג

ונ"ל דרמז על דבר גדול דעי' בב"ק דף מ"א ע"א ובתוס' בד"ה כמאן בקפץ עלי' השור והקשה בתוס' שם א"כ תחילתו באונס וסופה ברצון ותי' זה אם הי' תחילת ביאה באונס אבל כאן הוי תחילת ביאה ברצון רק שיצרה אחוז משעת קפיצה יעו"ש אבל בש"מ שם הביא חבל נביאים ראשונים דתירצו דוקא אם הבועל הוא אדם דמצא מין את מינו אז אמרי' יצר אלבשה אבל שור עם אדם דהוי מין בשאינו מינו לא אמרי' יצר אלבשה יע"ש והוא מתוק מדבש וא"כ רמז הרמב"ם דדוקא יצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות אבל בבהמה תחילתה באונס וסופה ברצון חייבת והבן אבל בה' אישות לא צריך לומר יצר האדם וטבעו דהא פסק בפ"א מה' סוטה הל' ו' דאין אשה נאסרת לבעלה ע"י ביאת בהמה דהא לא שכב איש אותך כתיב בפרשה והוא מגמ' סוטה דף כ"ד וא"כ ע"כ באיש איירי ולא בבהמה ודו"ק

ונחזור לעניננו דלענין איסור לבעלה אפי' אם הי' הבועל רוצה לפרוש עצמו שלא לעשות גמר ביאה והיא השתדלתו עד שגמר ביאתו הגם שלענין עונשים מסתבר דמחויבת יען דלא יראה מפחד ד' אבל עכ"פ לא מעלה מעל באישה ומותרת לבעלה וא"כ בנידן שאלתינו היא מותרת לבעלה כנלע"ד לא למעשה ולא להלכה רק להגדיל גבולי תורה בעזה"י

ונקודה נפלאה בעיני שמצאתי אחר ימים בנוב"י מהד"ת א"ע סי' ק"ן בד"ה אמנם שחקר בדין אשר חידש תשו' ב"י דאם גוי בועל ישראלית לא אמרי' קנאין פוגעים בהם וכ' הנוב"י הטעם דכיון שהוא פוגע בה בשעה שכבר התחילה הבעילה א"כ סופה באונס דיצר אלבשה ומחדש עוד דאפי' לענין חייבי מיתות ב"ד אם זנתה האשה ברצון ולא התרו בה מתחילה רק התרו בה באמצע ביאה הגם שיש בידה שישהה בלא דישה עד שימות האבר או להשמט מתחתיו והיא אינה עושי' כן רק גומרת ברצון פטורה דר"א דמחייב על כל כח היינו לבועל אבל האשה יצרה אלבשה

ולדעתי שגגה יצאה מתחת יד השליט הגדול דכבר בארתי שהרמב"ם בה' א"ב קאי על חייבי מלקות או מיתה ופוטר דוקא אם תחילתה באונס וסופה ברצון וע"כ בהתרו בה דאל"כ אין חיוב בלא התראה ודוקא אם תחילתה באונס אבל תחילתה ברצון והתרו בה באמצע חייבת דתחילתה בפשיעה וסופה באונס נחשב כמרידה דאל"כ הי'