מחנה חיים חלק א שלב

אופן עומד הנואף לעשות בעילתו ואי אפשר לה ליתן מתג ורסן לפי חמדתו ובכל אופן תהנה היא מאבר חי הגם שבאונס הנאתה מועטת וברצון הנאתה מרובה בכל זאת נחשבת לאנוסה יען כי יצר של הבועל מעורר בה תשוקה ונתרצית לבעילתו אבל בודאי אם אנו דנין על האיש אשר עשה העראה בהיתר ויכול לפרוש אח"כ שנימא שיצרו תקפו לעשות גמר ביאה באיסור דלא יהי' עון דיצרו תקפו הלא בכל התאות יצרו תקפו ואעפ"כ חייב שמפחד ד' ינזור אחור [והלא אם העלה רבו טינא מגודל היצה"ר אעפ"כ חייב אם בעל בעילות איסור] וא"כ חייב שהי' לו לפרוש אחר העראה ולא יבא להנות כלל מן גמר ביאה וכן ימתין עד שימות האבר ולא יבא להנות כלל מן היציאה אבל כאן בהאשה הלא הבועל משדד עמקים אחרים ויודעת בנפשה שהוא יגמור תאותו ותהנה עכ"פ באונס מאבר חי של הנואף אז הגם שנתרצית לו ונהנית ביותר לא נאסרה עי"ז לבעלה דיצר שלו מלביש אותה להתרצות אבל האיש שיש בידו בכל רגע לפרוש אז מחייבו ר"א אפי' על כל כח וכח שמוסיף לדוש בה ודו"ק דרבא לא מתיר רק אם הבועל בא לנאוף בכל אופן ובכ"ז חושש אבוה דשמואל שמא נתרצית לו בסוף כאשר הקשה הגמ' א"כ אנוסה דשרי' רחמנא היכי משכחת לה ע"ז אמרי' ופליגא דרבא דהוא מתיר אם נתפסה בתחיל' באונס הגם שנתרצית אח"כ דהא כיון שיודעת האשה שבכל אופן הנואף יגמור בה ביאתו ותרגיש הנאת תשמיש אז יצר אלבשה להיות מרוצית להנאה דבאה עלי' בע"כ דהא אין בידה לפרוש אותו שלא יבא בתוך עומק פיה שיופסק כל הנאה אבל בודאי אם הבועל רצה לפרוש עצמו שלא לעשו' גמר ביאה ואחזתה בולמס התאוה עד שיגמור ביאתו על פיה היא זונה ונאסרת והבן

ואל תשיבני ממ"ש תוס' שבועו' דף ח"י דהוי שב מידיעתו על הכניסה הגם שעובר ביציאה דשאני יציאה דיצרו תקפו יעו"ש ולפמ"ש לא אמרי' יצרו תקפו מכניסה ליציאה דהא יש בידו לפרוש לגמרי שלא יהנה באבר חי וצע"ג לק"מ דבודאי מי יכחיש דמכח הנאת כניסה יש יצר באדם על היציאה שהוא הנאה כמו כניסה רק אין זה פוטר אותו מחטאת ומלקו' או מיתה דהי' לו לשבור עצת חטאין בעבור מורא של הקב"ה אבל עכ"פ הגם שחטא ביציאה שלא משל ברוח לגבור נגד יצרו מ"מ הי' גובר על יצרו שלא לכנוס בה ולא יתחיל להנות מן ביאת איסור אבל משעה שנהנה ונתעורר היצר לא גבר נגד יצרו והוי עכ"פ שב מידיעה על הכניסה אבל בודאי אין יצר אלבשה פוטר מעונש הן מקרבן או מלקו' או חייבי מיתו' ב"ד אם מן ביאה לביא' או מהעראה על גמר ביאה ולר"א אפי' מכח אחד על כח אחר רק באשה אשר בכל אופן היתה נהני' מאבר חי של הנואף דהא הוא בא בה לגמרי רק אם נשארת אנוס' הי' לה הנאה מועטת ונתרצית ונהנית בהנאה מרובה אז אמרי יצר של הבועל אלבשה ודו"ק

ומ"ש בתוס' שם בשבועות וז"ל כדאשכחן בכתובות עכ"ל הכוונה רק כמו בכתובות מהני יצר אלבשה אפילו לחשוב אותה כאונס גמור יען שבכל אופן תתהנה מאבר חי של הנואף כאן שעכ"פ הי' צריך להנות הנאה מועטת לפרוש באבר מת ולאביי הוי הנאת אבר מת הנאה גדולה להתחייב עלי' אפי' מיתה יעו"ש בסוגי' ועכ"פ אפי' למאן דפליג עליו דאינו חייב מיתה אבל עכ"פ פועל הנאה מועטת הנ"ל אשר יהנה בכל אופן שאם פירש באבר חי דנחשב ליצר אלבשה שלא יהי' בכלל לא שב מידיעתו על הכניסה וק"ל

ודע דבודאי מה שאומרת האשה אחר שכבר נתרצית לבעילתו ע"י שיצר לבשה שאפי' אם הי' בדעתו שלא לגמור בעילתו היתה נותנת לו אתנן שיגמור הבעילה אינו פועל לאסור אותה דיען שכבר טעמה טעם ביאתו אז נתלבשה בתאותה מרוב תענוג עד שאומרת זאת אבל אם באמת היה רוצה לפרוש ממנה והיא אחזה בו מודה רבא דאל"כ למה לא חידש רבא חידוש יותר תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת אפי' אם שכרתה על סוף הבעילה מ"ט יצר אלבשה אלא ודאי אם באמת הוא היה רוצה לפרוש ממנה והיא שכרתו אסורה לבעל רק אם הבועל עשה גמר ביאה כפי תאותו לאונסה רק היא נתרצית באמצע הביא' ועכשיו האשה אומרת אלמלא נזקק לה הית' שוכרתו לבעול אותה אז אמרי' דאמירה זו בא ע"י שלבשה יצר של הבועל אשר גמר ביאתו ולבשה היצר ועי"כ אומרת כך שמה שאנס אותה באמת אלו לא עשה כך היתה שוכרתו והרמב"ם כ' וז"ל ואפי' אמרה הניחו לו שאלמלא לא אנס אותי הייתי שוכרתו הר"ז מותר שיצר לבשה ומתחיל [היתה] באונס עכ"ל הרי מבואר שהיא אומרת רק זאת שמה שעשה הנואף באונס היתה שוכרת אותו לעשות זאת והבן

המורם מזה דדוקא אם התחילה היא באונס ובכל אופן היה הבועל עושה גמר ביאה ובאמצע נתרצית עד שאמרה עכשיו אלו לא אנס אותה כלל היתה שוכרתו זה התיר רבא אבל אם באמת שוכרתו באמצע הביאה אסורה דהא סוף הביאה הי' ברצון גמור ומה שהי' לה יצר עליו הוי רק כמו באיש שגבר יצרו עליו ואעפ"כ חייב אפי' על כל כח לר"א [ועיי' רש"י יבמות דף ל"ד דה"ה לרבנן אם יש ידיעה בין כח לכח יעו"ש] וא"כ בנידן שאלתינו שרצה לפרוש והיא היתה משדלתו בדברים עד שגמר ביאתו אז היא אסורה לבעלה ישראל והבן

אמנם באמת נלענ"ד לחדש ולברר בעזה"י דאפי' אם הבועל רצה לפרוש והיא השתדלה בדברי' שיגמור ביאתו מותרת לבעלה כאשר אבאר בעזה"י

דלכאורה יפלא בעיני הלא רבא חידש זאת מסברא דמותרת לבעלה דיצרה אלבשה רק הגמ' הביא תני' כוותי' דרבא מברייתא שיליף מפסוק והיא לא נתפשה דתחילתו באונס וסופה ברצון מותרת והוא רק אסמכתא עיי' תוס' יבמות דף נ"ו ואפי' אם הוא דרש גמור עכ"פ רבא לא הביא פסוק רק אמר סברא מ"ט יצר אלבשה ועוד דהוא מוסיף אפי' אמרה הניחו לו אלמלא נזקק לה ועל זה ודאי ליכא ראי' מפסוק דדלמא הא נתפשה מותרת דוקא אלו שתקה ולא אמרה הניחו לו אלא פשיטא דרבא חידש דין שלו מסברא והבריי' דחידש רק דין דתחילתה באונס וסופה ברצון מותרת היא כרבא ולא כאבוה דשמואל דמוקי התור' בצעקה כמובן וא"כ קשה לי למה חקר רבא רק לענין אשת ישראל שנאנסה אם מותרת לבעלה דלא חיישי' על סופה ברצון דיצר אלבשה ולא חקר על כל חייבי מלקות ומיתה או קרבן אם הי' תחילתה באונס וסופה ברצון והתרו העדים בה אם תתחייב קרבן או מלקות או מיתה ויחדש רבא אפילו קבלה התראה פטורה דיצר אלבשה ונחשבת כאנוסה וצע"ג

ואוסיף להקשות דבזה יש רבותא יותר אעפ"י שהתירה עצמה למיתה אעפ"כ נחשב רצון שלה כאונס אבל בזנתה ברצון שאמרה הניחו לו אין הוכחה כל כך שהיה בשעת ביאה רצון גמור [ועיי' בנוב"י מהד"ת בא"ע סי' י"א להחזיק דברי בה"ג] וצע"ג

לכן לבי אומר לי שרבא חידש רק זאת לענין היתר לבעלה אבל לענין מלקות או מיתה חייבת אפי' סופה באונס אבל יש אופן בתוך אופן שפטורה גם מעונש מיתה או מלקות בתחילתה באונס וסופה ברצון כי יש חלוקי דינים בזה (א) אפי' אם העראה הי' באונס והבועל רוצה לפרוש עצמו והיא משתדלת שיגמור ביאתו אפ"ה מותרת לבעלה אבל אם התרו בה לענין עונש מיתה או מלקות חייבת אם היא פעלה הגמר ביאה (ב) אם הבועל עשה בכל אופן הגמר ביאה רק אחר שהערה בה נתרצית לגמר ביאה ולא