מחנה חיים חלק א שלא

וצאנך והוא רק בהמה טהורה כמובן וכן הרמב"ם דייק מצוה להקדי' בכור בהמה טהור' עכ"ל וא"כ בבהמה טהור' דיש עכ"פ מצוה להקדישו כמו שיש מצוה במנחה לבלול אז שייך סברת מהרי"ט אלגזי אם ראוי לבילה היינו שיש כאן בעלי' שראוי' להקדיש אין בילה מעכב וחלה קדושה בלי הקדש אבל בהפקר דאין ראוי להקדיש שאין כאן בעלים אין קדוש' חלה בהפקר אבל בפטור חמור דלא כתיב מצוה להקדיש א"כ חל מעצמו הקדושה בהפקר כמו אם יש בעלי' והבן זה מאוד ודברי הרמב"ם בספר המצות ע"ט פ' פ"ב ופ"ג יש לעיין בהם הרבה אך הזמן בוגד בי כעת]

וראה כי ד' שלח עזרו מקודש והאיר עיני דפלא בעיני למה כ' התוספתא דין הנ"ל בפ"ב דבכורות ולא כ' התוספתא דין הנ"ל בפ"ק דבכורות אלא הוא הדבר דפרק השני שהוא הלוקח עובר פרתו שאיירי בבהמה טהורה שם חידש התוספתא שהפקר פטור אבל בפרק ראשון שעוסק מן שותפות שהוא אפי' בבהמה טמאה שם גם הפקר חייב זה נלענ"ד שמקום הניחו לי רבותי להתגדר בו

היוצא מזה דאפי' בהמת הפקר חייב בפטר חמור אבל דוקא המצוה על הבעלים ולא על איש אחר וגם כבר הארכתי בתשו' אחרת מכמה ראי' מגמ' דאין החיוב רק על הבעלים וא"כ בנידן שאלתינו הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חל שבועתו ודו"ק

אך יש לפקפק יען דבידו ליתן לאחר הפטר חמור במתנה או במכירה ויחול המצוה על חבירו והוא יהי' פטור מלעשות המצוה וא"כ יש לקיים שניהם לקיים השבועה וגם לקיים המצוה אבל באמת הוא נשבע שלא לעשות פדי' ועריפה הגם שהוא שלו והוי נשבע לבטל המצוה ולא חלה השבועה כאשר יצאה מפיו עיי' ר"ן בנדרי' דף י"ז וח"י ולא באתי רק לגלות שלא נעלם ממני פקפוק הנ"ל

ואגב גררא אזכיר מה שכתבתי על הגליון בסי' שכ"א על הט"ז סק"ה שנתקשה אם פדה חמור בשה דומה אם מת אח"כ החמור אין יכול להוציא מיד הכהן והקשה הט"ז מדברי מהרי"ל בספק בכור שנתן ישראל לכהן שלא ידע שלא הי' צריך ליתן אותו לכהן דהוי נתינה בטעו' וצריך הכהן להחזירו לבעליו וכתבתי שם שיש ליישב בדברי הט"ז סק"ז דלכך אין מברכי' בנתינת בכור טהור כמו בנתינת השה בפטר חמור יען דבכור טהור קדוש מאליו וזוכה בו הכהן מיד הקב"ה ואין לישראל על מה לברך אבל בפדיון פטר חמור הוא נותן משלו יעו"ש

ולפ"ז בבכור טהור שהוי ספק עשה הישראל רק מעשה קוף בעלמא שהוליך לכהן ממונו של עצמו שזוכה בו מיד הקב"ה וא"כ אם נודע אח"כ שבכור הוא ספק לא שייך לומר דקיבל מיד בעלים ברצון דהא הבעלי' לא נתנו משלהם דלהוי כתפיסה ברשות אבל בפדיון פטור חמור דמברך יען דנותן משלו א"כ כיון שהישראל נתן לו השה הוי כתפיסה ברשות ולא הוי כתופס מעצמו כנלענ"ד נכון בעזה"י

ומדי דברי בו בדברי הרמב"ם וראב"ד אם עריפה הוא מצוה או קנס זכור אזכרהו מה שכתבתי בחי' פי' בירושלמי שנתקשה בו האור חדש

ירושלמי פ"ב דפסחים וז"ל ר' ירמי' בעי פטר חמור שהמית מיתתו במאי בסקילה או בעריפ' עכ"ל ולא נפשט והק' האור חדש בקידושי' דף נ"ז מאי ספק יש הלא סקילה קל דדמיו מותרי' ומן עגלה ערופ' דמיו אסורי' עיי' רמב"ם פי"ב דבכורים הל' ד' וצע"ג

ונלע"ד לפרש דבריהם בעזה"י והוא דנודע בהמה או חי' או אפי' עוף שהרג את הנפש נהרגי' משום מ"ע דובערת הרע מקרבך עיי' רמב"ם בה' חקי ממון ועיי' תוס' מכות דף ב' ועיי' רמב"ם פי"ב דבכורי' דסובר דעריפ' הוא מ"ע והראב"ד פליג דהוי רק קנס כמו שמורה פשטו' הגמ' בכורות דף י' הוא הפסיד ממון של כהן יופסד ממונו דלא כרמב"ם דסובר דהך ואם לא תפדה וערפתו הוי עשה יעו"ש ובודאי אי סקילה הוי מ"ע ועריפה הוי רק קנס אז סקילה עדיף לקיים ובערת הרע אבל אי עריפה ג"כ מ"ע אז מסתבר עריפה עדיף דחמור כקו' אור חדש וזה גופא הי' ספיקו דר"י אי סקילה דעריפ' הוי רק קנס או עריפה מצו' ואז עריפ' עדיף ודו"ק [ויהי' שפת יתר לפרש שבמצות עריפה לא נתקיים ובערת הרע עיי' תוס' מכות דבעריפה הוא עוסק במצותו לבד היפך תמונת מצות סקילה ומינו מחריב בה עיי' ר"ן ר"ה דף ל"ג וק"ל]

סימן צ"ז עץ החיים יתן פריו וגפן השלום ברכתו לראש אחי הגדול הצדיק הרהמ"ג עיניו כיונים על אפיקי פוסקי' ומורים כבוד הרב ר' נפתלי אב"ד דק"ק ק"ב נ"י ולכל ביתך יאמר שלום

אהובי אחי נ"י אערוך לפניך פסק אחד אשר כתבתי והודיעני נא דרכך הייטב דבר בעיניך אם לא ואדעך בשם

שאלה אשה אחת התודה לפני בעלה בחלי' שמעלתה בו מעל גדול שלפני שלשה שני' שהיתה איזה שבועו' בבית אביה כאשר התאספו שמה כל יוצאי חלציו ויהי היום שהיתה חולנית בראשה מעט ושכבה על המטה בחדר לפני' מחדר ואין איש מאנשי הבית שם בבית רק השפחות אשר המה בחדרם ובא איזה קרוב לראות הטוב לה בפעם אחד קפץ על המטה מלובש בבגדיו והטה אותו על אחורי' ביד חזקה ורצתה לצעוק וסגר את פיה בידו אחת וביד השני הוציא קשת רשעו ונכנס בה בכל עטרה ואז הסיר את ידו מפיה ושאל אותה אם יפרוש ממנה כי מתחרט על מעשהו והשיבה לו כיון שכבר עשית את המעשה עשה בעין טובה כי נתעורר בה התשוקה ובכל זאת רצה לפרוש והחזיקה בו ואמרה אם לא יכנוס בה בכל כחו אז תודיע רשעתו לאביו ואם ימלא משאלותי' אז אהבת עולם תאהבנו ונכנס בה וגם נער קשתו בתוכה וכעת אשר נחלתה ופחדה מד' וכבר הגידה עונה לפניו בקשה גם ממנו מחיל' ואח"כ חזרה לאיתנה הראשון ושאל הבעל אם מותר לבעול אותה או אסורה ויגרש אותה

תשובה לכאורה הדבר פשוט להתירה לבעלה ישראל כיון שהיתה אנוסה עד שעשה הרשע אשר זמם לעשות שנכנס בכל עטרה רק אח"כ נתרצית והוי תחילתה באונס וסופה ברצון והיא בכלל אנוסה שמותרת לבעלה דאנן פסקי' כרבא בכתובות דף נ"א וכן פסק הרמב"ם בפ' כ"ד מאישות ובפ"א מה' א"ב וכן פסק הב"ש בסי' מ"א סק"ג ולית מאן דחולק וא"כ האשה מותרת לבעלה ישראל ככל אנוסה שמותרת והוא פשוט מאוד

וכד דייקת הדבר צריך עיונא רבא כי לא פורש לא מן ראשונים ולא מן האחרונים וד' יצילני ממכשול ומעון ואני תפילה גל עיני ד' ואביטה מתורתך נפלאות. בפנ"י בכתובו' התעורר בקו' איך חייב ר"א בכתובות ט"ו וביבמו' ל"ד על כל כח וכח שעושה איש בבעילה נימא יצרו תקפו ותי' דשאני הכא שתחילתה באונס ויש כאן חזקת היתר וחזקת כשרות אבל אם התחיל בעבירה אז לא מהני תוקף היצר יעו"ש ובהפלאה בסוגי' התפלא עליו דהלא מבואר בשבועות דף ח"י דהי' משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי ופירש באבר חי חייב וקשה הא כאן התחיל בעילתו בהיתר ונימא יצרו תקפו וכן הקשה ממשנה דאותיום דשניהם חייבי' וקשה נימא יצרם תקפם דהא התחילו בתשמיש בהיתר וכן קשה מיבמות דגזרי' העראה אטו גמר ביאה וקשה לו יהי' שיעשה גמר ביאה הא התחיל לבעול בהיתר וגם סרך מצוה יעו"ש שנדחק

ונלע"ד ליישב בעזה"י דבשלומא באשה שנאנסה דבכל